יום ראשון, 2 בפברואר 2014

הפתרון - חלק י: לאתגר את המערכת ללא הפסקה

זה אמנם נראה כאילו שבירוקרטים ופוליטיקאים לא מתעניינים בשום דבר אחר מלבד הפעלת אלימות ושליטה בקורבן הבא שלהם, אך אני סבור שזו טעות לחשוב שהם חסינים לביקורת והארה. לפסיכופתים יש תחושה מנופחת של עליונות ולרוב הם לוקים ממש בשגעון גדלות, הם שונאים ששואלים אותם שאלות וללא ספק הם שונאים שמעבירים עליהם ביקורת. אבל הם כנראה שונאים יותר ששואלים אותם שאלות.

בירוקרטים זוטרים רבים חושבים שהם חלק מ-"החברה הטובים" שמספקים צדק ושירותים חשובים לקהילה שמעוניינת בהם. חלקם יראו מאוד מופתעים כאשר אתה תתחיל לדבר על הטבע האלים של מקום העבודה שלהם.

זו גם דרך לשכנע את אלו שהמצפון שלהם נמצא בדיוק על הגבול בנוגע לממשלה. יש המון דרכים נטולות סיכון או עם סיכון נמוך מאוד, לאתגר בירוקרט לגבי העמדה שלו, אנחנו לא חייבים להיות נוכחים בבית משפט בגלל הגחמה של איזה עורך דין שלא מסוגל אפילו לעמוד בכמה שאלות פשוטות, בשביל לאתגר את מפעילי המערכת.

אני חושב שאנחנו צריכים לחתוך קצת מהשכבה התחתונה של הבירוקרטיה, ולאתגר את הבירוקרטים הזוטרים, אלו שמבצעים את האלימות בעבור החזירים שמנהלים את החווה. זה למעשה די מעניין עבור ה-9% עד 33% שעוד לא הפכו לפסיכופתים אדישים.

אנחנו צריכים להעסיק אותם ולאתגר אותם לגבי תפישת המציאות שלהם, לגרום להם לחשוב שוב על התפקיד והעמדות שלהם. האם הם באמת נמצאים בעמדה המוסרית הגבוה יותר מאיתנו, או האם הם מעורבים בפשע מאורגן? הם יכולים להתעורר, והם אכן מתעוררים ומבינים את המציאות שבה הם הוטעו ורומו בדיוק כמו כולם. כן, אני יודע שתמיד יהיה עוד אידיוטים שימושיים שישמחו להחליף את השוטר או הפקיד שהתפטר והלך להשיג עבודה אמיתית, אבל זו דרך צרת אופקים להסתכל על זה. לפני שמישהו מתפטר, זה ברור שהוא הולך לדבר עם אלו שעובדים איתו במשרד, אנחנו הרי יודעים איך זה פועל. במאמרים רבים שפורסמו בעבר על חושפי שחיתויות, נראה כי הם לרוב דיברו עם המשפחה, החברים והעמיתים לעבודה לפני שהלכו וחשפו את סיפורי השחיתות. וזה בדיוק המקום בו הם חשובים ומשפיעים בצורה מיוחדת.

אין ספק שלשוטר\ת או לפקיד\ה לשעבר תהיה הרבה יותר השפעה על הטבע של הממשלה מאשר לי או לכל אנרכיסט אחר שלעולם לא היה עובד מדינה. לפחות בתחום המעגל החברתי שלה\ו. נסו לחשוב על מנחה תוכנית טלוויזיה\רדיו, אחד שממש סוגד למשטרה, יהיה קשה לו לתקוף ולרדת על שוטר לשעבר, במיוחד כאשר לשוטר יש ידע אישי ממקור ראשוני על העובדות ואיך שדברים פועלים בשטח.

נתקלתי בסירובים רבים לענות על שאלות פשוטות, כמו למשל, "האם סמכות בית המשפט בלתי מוגבלת?". בעוד שאני לא מצליח תמיד לקבל תשובות, אני סבור שזה בסדר גמור להניח שאפילו במקרים הללו, הפקידים חושבים על השאלות והעניינים שהועלו.

משיחות עם בירוקרטים, אני יודע שהם אכן חושבים על העניינים האלו לאחר שהם מדברים איתי. חלקם אמרו לי שהם ביקרו באתר והם יודעים שאני מעלה שאלות קשות. חלק אפילו הודו שזו הפעם הראשונה שהם בוחנים את המוסריות של מה שהם עושים.

פעמים רבות, וזה לא במקרה, הפקידים לא מודעים לנסיבות שהביאו למתקפה הבירוקרטית. הם רובוטים והם מודים שהם לא מפעילים שיקול דעת אישי. ככה שהדבר האחרון שאלו שמאחורי הממשלה רוצים זה שהפקידים שלהם יחשבו בעצמם על מה נכון ומה לא נכון. אם הבירוקרטים הזוטרים יחשבו על הבסיס המוסרי של העבודה שלהם, הם יהיו פחות צפויים למלא את הפקודות שהם מקבלים. יש הרבה דוגמאות לכך מההיסטוריה. ויליאם דוניפאן, גנרל במשמר הלאומי של מדינת מיזורי, קיבל ב-1838 הוראה להוציא להורג את ג'וסף סמית' ועוד כמה אחרים. הוא סירב בטענה שזה יהיה רצח בדם קר.

יש גם דוגמאות מהתקופה שלנו. אנחנו רואים את זה כאשר שוטרים עוצרים שוטרים אחרים או את בני המשפחה שלהם. כאשר יש קשר אישי לקורבן, הבירוקרטים נוטים להיות קצת רגישים ופחות נחפזים להמשיך ולתקוף. הם יכולים לראות שהקורבן לא פגע או הזיק לאיש ולא יקרה כלום אם קנס מסויים לא ישולם או שמישהו לא יציית להוראת חוק מסויימת. הם חוזרים לאותו המדד המוסרי שכולנו מחזיקים בו, שתוקפנות היא פסולה. במקרים האלו, הקורבן פורץ לתוך מעגל הרגש של הבירוקרט, על אף שרגישות זה דבר זניח בעבודה שלהם.

תחושת האמפתיה היא חזקה יותר מתחושת השימור העצמי. אנחנו צריכים לעבוד על מנת לתקן את מה שגורם לאפתיה, חוסר רגישות כלפי הקורבנות, הבירוקרטים לא מסתכלים עלינו כעל הקורבנות שלהם, או אפילו כעל קורבנות של המערכת. וזה חשוב לזכור מה תורם להתנהגות האנטי חברתית הזו: הכוח של אנונימיות, העדר זהות אישית והלגיטימציה של השימוש באלימות.

הבירוקרטים, אלו שעוסקים בגבייה וגורמים למערכת לפעול, צריכים לשמוע מאיתנו ולראות אותנו. הם צריכים לראות שאנחנו אמיתיים וכמו כן חשוב, שהם יאבדו קצת מתחושת האנונימיות. זה מה שיצמצם ויחליש את היכולת שלהם לציית ולבצע הוראות כאשר הם יודעים שזה לא בסדר.

אמפתיה חזקה יותר, ומתגברת על האשליה של כל יכלת. זה לא כל כך פשוט לשים בצד את המדד שלך של נכון או לא נכון אם אתה יכול לחוש משהו כלפי הקורבן שלך.

האנונימיות הייתה גורם תורם להתעללות שהופיעה בניסוי של מילגרם. ניתן להפוך בחזרה את רוב המרכיבים הפסיכולוגים שתורמים להתנהגות האנטי חברתית. לפעמים, קצת הבנה ואהדה יכולים להפוך את המצב לגמרי. אני השתמשתי בעובדה שאני גר ממש קרוב לתחנת (מבצר) המשטרה הגדולה בתל אביב, בכדי ליצור קצת אמפתיה אצל הפקידות ממחלקת תביעות תעבורה.

לשאול שאלות זה מאוד יעיל, במיוחד כאשר אתה מתחיל עם משהו בסיסי והפקיד\ה שמדבר איתך חושב שהוא הגיע להבנה מסויימת בכוחות עצמו. אם התהליך מתחיל מהתפישה של אנשים כרכוש המדינה, או מהתפישה של "המדינה" כמשהו מוחשי ואמיתי, מעבר לרעיון דימיוני, אז השאלות יעזרו לחשוף את האשליות ולשבור את דפוס הפעולה שמוביל בירוקרטים לנכונות להרוג אנשים תמימים אם לא יצייתו.

זה ההבדל בין "צו בית משפט" לבין "דעה של עורך דין", וזה הבדל ענק. זה בעצם אותו הדבר, רק שרוב האנשים לא יהיו כל כך מוכנים לציית כעיוורים ממש ולכפות את הדעות של איזשהו עורך דין. וזה בדיוק אותו הדבר עם זימונים למשפט בנושא מיסים. זוהי פקודה מאיזשהו רואה חשבון, סתם איזה מישהו שגם אם נשיג את השם שלו, זה לא יהיה השם האמיתי. למה הוא פוקד עלי להגיע? למה הוא לא יכול פשוט לשאול אותי את השאלות שלו? אם הוא לוקח אותך לבית משפט ומשיג פסיקה או צו, זה עדיין לא יותר מאשר הדעה של עורך דין.

סיבה טובה לאתגר אותם היא שזה הופך את העבודה שלהם לקשה יותר. אני לא מוצא כל ערך בלעשות את העבודה שלהם לקלה יותר. אני לא מדבר על להתעלל בהם חלילה או להתנהג בצורה בלתי מקצועית, אלא רק על לשאול אותם שאלות. "רק תעזור לי להבין, על מה אתה מדבר, אדון פוליטיקאי. אתה חושב שהחוקים והפקודות שלך מחייבים אותי לציית, רק בגלל שנולדתי בבית חולים שנמצא בארץ ישראל, על אילו ראיות אתה מתבסס בשביל להוכיח את זה?"

אנחנו יכולים להגיע למשרדים שלהם, לועדות המקומיות שלהם או פשוט להתקשר אליהם בטלפון.