שפת העבדים: אזרחים, זכויות ותשלום מיסים

אתה לא חופשי עד שאתה לא מפסיק לחשוב ולדבר כמו עבד. זה נשמע הכי קל בעולם, ואנשים רבים בטוחים שהם כבר עכשיו לא חושבים ומדברים כמו עבדים -אבל זו טעות עבורם לחשוב כך. בכתבה הזו תלמד 3 תרגילים שיבחנו עד כמה אתה חופשי, בראש שלך, והם יעזרו לך להשתחרר מהשפה של העבדים. הפסקת השימוש בשפת העבדים תביא לכך שלא תדחק בעתיד לשיח טעון בכשלים לוגיים והנחות לא מבוססות, וזה יעזור לך להצמד לעובדות ולהיגיון הבסיסי היכן שאנשים רבים נופלים לתוך מרחב מילולי של הפשטות, הכללות ושפה מעורפלת.

כולנו יודעים כמה זה קשה לקיים דיון על המצב החברתי\כלכלי מבלי ליפול לתוך שיחה בגובה העננים שמנותקת מקווי פעולה מעשיים ופתרונות אמיתיים. ישנם המון עניינים מעורבים כמו שוויון בנטל, הפרטות, חינוך ובטחון המדינה, וכאשר אנחנו מתחילים שיחה על עניין אחד, לרוב השיחה גולשת לכל הנושאים הללו ומסתיימת באנחה המתסכלת ש-"צריך לעשות משהו" וש-"צריך להתחיל מX ו-Y". האמנם?

תרגול אפקטיבי של שימוש בשפה ברורה והצמדות לעובדות יהיה הדבר הנכון ביותר להתחיל ממנו. כל עוד אנחנו לא נפטרים מהשימוש בשפה של העבדים, אין דבר שנוכל לשנות במציאות העגומה. למעשה, ככל שתוציא את המונחים בשפת העבדים החוצה מהלקסיקון שלך, יהיה לך יותר קל לזהות את הכשלים במחשבה של אנשים מסביבך. זה יהיה מאוד קל לזהות מתי כתבה שאתה קורא היא מטעה ולא מציעה לקוראים שום פתרון מעשי.

הנה כמה תרגילים קצרים, אך אפקטיביים ביותר -המיועדים לאלו שמסוגלים לחשוב בעצמם ולהשתחרר מהשלשלאות שהותקנו אצל כולנו בתוך הראש -איך לגבש זהות עצמית חדשה שתמנע ממך ליפול לתוך הונאה עצמית ומלכודות מתוחכמות שנועדו לשעבד אותך לשיטה. הצמדות לעובדות במקום למושגים בשפת העבדים יביאו אותך לחפש פתרונות מציאותיים ועקביים עם העקרונות המוסריים שלך. זה לא פלא שכאשר אנחנו נפרדים מעובדות המציאות ונצמדים למונחים משפת העבדים -אנחנו מתרחקים מעקרונות המוסר בהם אנחנו דוגלים.

תרגיל מספר 1: אתה לא אזרח, אתה בנאדם

אזרח הוא כינוי לתפקיד בתוך משחק "המדינה". זהו רעיון מופשט לגבי היחסים בין אדם לקבוצה. זה בדיוק כמו לכנות את עצמך "חבר" או "בעל" -רק שאתה קודם כל בנאדם טבעי, וזו כמובן העובדה היחידה. כיצד הופך בנאדם רגיל ל"אזרח"? ובכן, ישנן תיאוריות (דעות) רבות וחילוקי דעות בנושא, אבל מה שמשנה זה שאין שום עובדה או הוכחה המבוססת על ההיגיון הבסיסי, שמראה שאתה אכן אותו "אזרח" במדינה. זה שחתמת, או שרשמו את השם שלך איפושהו, לא הופך אותך לאזרח. שום דבר לא אמור להוריד אותך מהיותך בנאדם לדרגת משרת או חפץ. המונח אזרח מתאר חובות וזכויות מוסכמות בתוך היחסים עם קבוצה של בני אדם אחרים, וסירוב חד משמעי לקבל על עצמך את הכינוי אזרח ימנע מאנשים אחרים להשפיע עליך עם תיאוריות נצלניות, שגויות ומרושעות.

אתה יכול לתרגל את אי השימוש במושג "אזרח" ביחס למושגים קשורים אחרים כמו תושב, חוק, מדינה, ארץ, עם, לאום, דמוקרטיה, ישראל וציבור. נסה לקיים דיון מסביב כל אחד מהמושגים האלו מבלי לקבל את הטענה שאתה אזרח. אל תוותר בשום חלק מהדיון על הצמדות לעובדות ועל תקבל על עצמך "מוסכמות חברתיות" שנכפות עליך באלימות.

כך למשל, טענה ש-"חברה מודרנית מחייבת את כל [האזרחים] להשתתף בחובות של הגנה מפני מדינות אויב ועזרה לנזקקים" חייבת להידחות על הסף בשל שהיא כוללת כמה וכמה הנחות לא מבוססות באשר להגדרה של חברה והגדרה של איזור גיאוגרפי.

תרגיל מספר 2: אתה לא משלם מיסים, הם לוקחים ממך את הכסף באלימות

אחד הטיעונים המעייפים ביותר זה הטיעון מסביב "הזכויות" שלנו שנובעות מכך שאנחנו משלמים מיסים, או על השוויון המיוחל בנטל תשלום המיסים. בכל שיחה מסביב נושא המיסוי אנחנו חייבים להזכיר, שתשלומי המיסים נעשים תחת איום באלימות. העובדה שהכסף שלנו נלקח מאיתנו בכוח מלמדת שאלו שלוקחים אותו אינם חושבים עלינו כעל בני אדם שווים אליהם. אין לנו שום זכויות בעקבות המיסים שאנחנו "משלמים" ואלו שלוקחים מאיתנו כסף בכוח אינם רואים את עצמם ככאלו שחייבים לנו משהו, כלשהו.

נסה להפסיק להשתמש במילה "תשלום" או "משלם" בהקשר של מיסים, ובמקום זאת אמור "לוקחים ממני כסף בכוח". זה יהיה הרבה יותר מדויק ומכובד. אל תנסה לקחת את האשמה מהשודד ולומר שאתה "שילמת" עבור השירותים שלו. אם אני הייתי משתמש באלימות בכדי להכניס לקוחות אלי לעסק, הייתי נחשב פושע, וזה לא היה נחשב עיסקה, תשלום או שירות - זה היה נחשב שוד לכל דבר. אז תפסיק לכנות את הבירוקרטים "משרתי הציבור" בגלל שאם הם כופים עלינו לשלם להם, המציאות היא שאנחנו עובדים בשבילם ולא הם בשבילנו. הם לא חושבים שהם חייבים לנו משהו, ואין שום דרך שסידור שכזה יכול לעבוד אי פעם, זה לעולם לא פעל באמת, אז פשוט תפסיק לדבר על היחסים שלך עם הבירוקרטים כאילו שאלו יחסים שבכלל יכולים להיות הגונים, אי פעם. הם לא חושבים שהם חייבים לך משהו, הם לא חושבים שהם עובדים אצלך, הם אך ורק כופים את עצמם עליך וכל מה שאתה בסה"כ צריך זה שיעזבו אותך לנפשך.

תרגיל מספר 3: אתה לא צריך זכויות, אתה צריך חירויות

זה מאוד קל ליפול לשימוש במונח "זכויות" שוב ושוב כמעט בכל הנושאים של חיינו, אבל זכויות קשורות ליחסים בין אזרח למדינה, והם עוסקות בהסכמה -לא משהו עובדתי באמת. למשל, הזכות לחופש היא לא אותו הדבר כמו חירות. אני יכול להוכיח שיש לך חיים, חירות ורכוש, אבל זכות -זה כבר עניין של דעה משפטית. אם אתה מדבר איתי, אני יכול להוכיח שיש לך חיים כי אני רואה אותך, אני יכול להוכיח שיש לך חירות, כי אתה מדבר -אפילו אם מישהו מחזיק אקדח צמוד לראשך, אתה עדיין בוחר לדבר, וקל גם להוכיח שיש לך רכוש. אבל, האם אתה יכול להוכיח שיש לך את הזכות לחיים, חירות ורכוש? אני יכול להגן על הרכוש שלי, אבל איך לעזאזל אפשר להגן על הזכות לרכוש? אנחנו יכולים בקלות רבה להשמיט את המונח "זכויות" ולהביע את אותו הרעיון ללא התוספת הזו, ובכך אנחנו מונעים מחברינו העבדים לנסות לערפל את הדיון לגבי החיים, החירות והרכוש שלנו.

עכשיו תנסה לתרגל שיחה מסביב הנושא של רכוש פרטי או החירות שלך לתנועה עם הרכוש שלך, בין אם הרכוש הזה הוא אופנוע, מכונית או אופניים. נסה לא להשתמש במונח זכויות לכל אורך השיחה. שים לב כיצד השיחה מתנהלת ומה הגבולות שלה, לעומת שיחה בה אתה כן משתמש במונח זכויות. שים לב כמה מהר השיחה בה יש שימוש במונח זכויות, נוסקת לכיוון של עוד ועוד מושגים מופשטים ושנויים שבאים להכניע אותנו למערכת העבדות המודרנית. השימוש במונח זכויות נועד לערבב את כל הנושאים השונים ביחד וליצור אצלך כניעה ותסכול מדיון שמסתבך ומסתבך עד שאי אפשר להגיע בו לשום מסקנה.

לחשוף את האלימות

שלושת התרגילים האלו אמורים לקחת לך רק מספר דקות, ולאחר מכן אתה תתחיל לשים לב בכל שיחה יומיומית להופעה של המושגים האלו ולשימוש השגוי בהם לתאר בני אדם ויחסים בין בני אדם. המטרה העיקרית של כל המושגים האלו היא להסתיר את האלימות והאיום באלימות, שמאחוריו לא עומדות כוונות טובות כלשהן. הקפד לתקן את עצמך ואת אלו שאתה משוחח עמם בכל פעם שמונח משפת העבדים עולה בשיחה. אתה תווכח שבתוך זמן קצר, או שהשיחות שלך עם חברים יהפכו למעשיות יותר, או שחברים פשוט יפסיקו לדבר איתך על הנושאים האלו. אל תחשוש מלהפסיק לשוחח עם חברים על הנושאים האלו, רק בגלל שהם מסרבים להפסיק להשתמש במילות הקסם "זכויות" ו-"אזרחים". בעודך נמנע מלהשתתף ולתת כוח לשפת העבדים מעל העובדות וההיגיון, אתה שותל זרעי חופש בראש של חבריך שבבוא היום יצמחו ויגדלו לתובנות חשובות.

אישית, אני נהנה לראות כיצד אנשים שהתעצבנו עלי על שאני מסרב לקבל את "המוסכמות החברתיות", נכשלים שוב ושוב מלהגיע למסקנות בדיונים שהם ממשיכים לקיים באמצעות המילים המכשילות האלו. אני רואה את התסכול שנוצר אצלם, ויודע שזרעי החופש ששתלתי במוחם מתחילים לגדול. הם מתחילים להבין שאין כל תועלת בשימוש בשפה של עבדים בשביל לתאר את הדרך אל החופש.

שורש כל הבעיות החברתיות

הייתי רוצה שאנשים, כולם, ישימו לב למציאות הפשוטה שאפשר לחיות בשלום עם כולם וזה עובד. השלום אפשרי, וזוהי הדרך המעשית היחידה לארגן את החברה. אבל כעת, הדבר שהכי חשוב שאנשים יבינו, זה שהעולם הופך לגרוע יותר מרגע לרגע. מדוע? בגלל שאלימות לא משתלמת. אלימות היא לא דרך מעשית, שפועלת, בשביל לארגן את החברה. אלימות לא פועלת, בטווח הארוך כמובן. בטווח הקצר לעומת זאת, אלימות פועלת מצויין. למשל, אם אני פשוט אחטוף למישהו את האייפון ברחוב, היי! יש לי אייפון! לא הייתי צריך לעבוד בשביל להשיג אותו! ככה שאלימות פועלת בטווח הקצר. אבל בטווח הארוך זה אסון, עבור כל החברה. סיגריות הן ממש טובות עבור מרכזי ההנאה שבתוך המוח שלנו, לרגע אחד, אבל הן ממש רעות בעבור הריאות ושאר האיברים בגוף, בטווח הארוך.

מה שהייתי רוצה שאנשים יבינו, וזה ממש קשה להבין את זה, זה אמנם קל להבין את זה ברמה האישית אבל קשה להבין ברמה החברתית, בגלל כל כך הרבה תעמולה, אבל הייתי רוצה שאנשים יבינו שהבעיה בעולם הייתה תמיד -העליה בשימוש באלימות, לאורך המאה שנים האחרונות לפחות. העליה בשימוש באלימות בעולם זו הסיבה שהעולם הופך גרוע מרגע לרגע. ובמיוחד, העליה בתוקפנות, שליטה, מיסוי ויצירת חוב ציבורי שהיו לגורמים תורמים קטלניים למצב כיום. רוב הבעיות שאנחנו שומעים עליהן כיום, אלו הן בעיות שבעבר כבר נפתרו. אם נסתכל בעיתון, ונראה את כל הסימפטומים, החוב הציבורי גודל, המלחמה ממשיכה, יותר ויותר אנשים נכנסים לכלא, הציונים של הילדים בבתי הספר במגמת ירידה, פחות מקומות עבודה, התפרעויות והפגנות מתי שמנסים להגביל את פעולות הטרף של המגזר הציבורי וכו', אם נסתכל על כל הסימפטומים האלו, ונסתכל עליהם כדברים שליליים נפרדים זה מזה שצפים בואקום, אז לא נוכל לעשות מאומה לגביהם, כי אין לנו מושג מהו, או שיש בכלל, שורש לבעיה. שורש לבעיה שאפשר לטפל בו. אבל אם אנחנו נבין שכל אלו הם ראשי ההידרה שיוצאים מתוך הגוף שנקרא "כפייה". והכפייה לובשת צורות רבות.

כפייה זה לאלץ הורים לשלם על חינוך שהם ככל הנראה לא רוצים, איפה שהם לא מסכימים, ואנחנו יודעים שהם לא מסכימים אחרת לא היה צריך לאלץ אותם לשלם. הכפייה לובשת צורה של מטבע השקל, של חובות שלא ייצרנו, לא בחרנו ולא רצינו, כמו החוב הציבורי או מיסוי וכל רגולציה אחרת. אתה לא בחרת בחוזים האלו, הם מוטלים עליך ונכפים עליך בניגוד לרצונך. זוהי הסלמה באלימות. מלחמה, ברור, בתי כלא, ברור, רוב האסירים בישראל יושבים על פשעים לא אלימים, או במילים אחרות, לא פשעים. אז יש לנו המון בעיות בחברה, ואם אנחנו לא רואים את הכפייה שעומדת בבסיס של כל הבעיות האלו, אנחנו לא יכולים להבין מדוע הן מופיעות. אנחנו פשוט נמשיך לשפשף את העיניים ולא להבין מדוע יש לנו כל כך הרבה בעיות בעולם, ואנחנו אף פעם לא נצליח נפתור אותן.

אנשים יותר מידי רגילים ל-"אם יש בעיה, אנחנו נחוקק חוק. אם יש בעיה, נכנס את הממשלה. אם אנחנו צריכים לפתור בעיה, או לשפר משהו, בואו ניתן לממשלה יותר כוח." אם אנשים לא מבינים שזה מה שנקרא להאכיל את המפלצת שאוכלת את כולנו, כולנו יודעים את ההיסטוריה ואיך שזה נגמר. וזה לא מקום יפה.

אלוהים, המדינה והמשפחה

מאמר מתורגם מתוך התוכנית של סטפן מוליניו מפרידומיין רדיו. זהו החלק הראשון של המאמר.

האלמנט האחרון ואולי הכי חשוב ללמוד הוא הקשר בין אלוהים, המדינה והמשפחה. מבלי להבין את הקשר הזה, לא תוכל להבין את החברה שאתה חי בה. החברה היא שיקוף מהדהד, מעוות ונצלני של מערכת המשפחה המקורית. חלק נרחב של המיינדסט המדינאי הוא הבעיה של אחים. חלק זה יהיה בעיקר תאורטי, העובדות יוצגו אח"כ. קשרי אחים הם הרבה יותר חשובים ומשפיעים עלינו בגלל שהם קשרים שנמשכים לכל אורך החיים שלנו. בנוסף, אם אתה מגיע מבית מתעלל, לאחיך ולך יש הרבה חוויות משותפות, דומות, וכנראה שזה כולל חלק גדול מאותן ההתעללויות. את רוב ההתעללות באחיך הגדול, כנראה לא ראית, כי עוד לא נולדת אז. מה שזה אומר זה, שזאת מערכת יחסים מסובכת, ושאם נתקלת בה בבעיות, זה לא יהיה פשוט לפתור אותן.

עם הורים זה קל, הם אחראים, הם בשליטה - אבל עם אחים זה הרבה יותר מסובך. בעוד שזה מאוד קשה לטעון שילד הוא בלתי מוסרי, ילדים כיום עושים דברים שנחשבים כ'רעים' אפילו בעיניהם. מוסר לפי דעתי אינו נקבע לפי גיל. למרות שיש נקודה מסויימת שבה אנשים פשוט הופכים להיות אחראים למעשיהם, ואז הם אחראים לעצמם אם הם אוהבים את זה או לא, אך אצל אחים, במיוחד עם אחים גדולים, אחים גדולים יכולים לעשות דברים בלתי מוסריים לאחים הקטנים, בהינתן פער הכוחות ביניהם, והם עצמם יודעים שזה בלתי מוסרי. כי הם מסתירים את זה, והם גם יודעים שזה בלתי מוסרי כי אם אתה עושה את אותו הדבר בחזרה להם, הם מתעצבנים אפילו עוד יותר..

משה פייגלין, אויב או חבר?

האם משה פייגלין הוא חבר או אויב? אני אנסה לענות על השאלה הזו, וכמובן שאני לא יכול להוכיח את זה, אני רק יכול לשתף אתכם במחשבות שלי. אני אתחיל במטאפורה, ונראה אם זה מדבר אליכם. אין לזה שום קשר למשה פייגלין או לחברי התנועה הליברלית באופן אישי, אני בטוח שהם אחלה, אזרחים הגונים וישרים. אני בטוח שמשה אוהב חיות מחמד, הוא מטייל עם הכלב שלו ורוחץ את החתול שלו, הוא אחלה ואדם הגון בכל מה שהוא עושה מחוץ לעולם פוליטיקה. כל מה שאכתוב פה, לא קשור למשה פייגלין האיש ולא לאנשים שמאחורי התנועה הליברלית. אני רק אדבר על העקרון של להשתתף בפעילות של מדינה, והאם זה מועיל או מפריע לתפישה של אנשים והיכולת שלהם להשיג או לעבוד בכדי להשיג את החירות המיוחלת. שום דבר פה לא קשור למשה פייגלין או לחברי התנועה הליברלית באופן אישי, אני בטוח שהם כולם חברה נחמדים, אבל בואו נראה האם מבחינה היגיונית, או לפחות מבחינה מטאפורית, האם מה שהם עושים הולך להועיל או לא.

בכלוב, על אי בודד
אז בואו נתחיל במטאפורה: אני ואתה נמצאים בכלוב על אי בודד, ואנחנו די רעבים. לא מאכילים אותנו מספיק. לילה אחד, אתה לוחש לי "היי, אייל!" ואני אומר "מה?", אתה אומר "אני כל כך רזה" -ואתה צובט את הבטן השטוחה שלך, ואומר "רזיתי כל כך, שאני יכול להשתחל דרך הסורגים של הכלוב. זה יכאב לאללה, אני עלול לשבור צלע, אבל אני חושב שאני יכול להשתחל בעד הסורגים. ככה אני אוכל לקרוא לעזרה, אני אוכל לגנוב לשומרים את המפתחות, אני אוכל לעשות הרבה דברים כשאהיה בחוץ. אני הולך ומרזה, ונחלש מיום ליום, לא אכלתי הרבה, אני נהיה מאוד מאוד רעב. אני רעב, ואני רזה, אבל אני די בטוח שאני רזה מספיק בכדי לעבור בין הסורגים האלו. זה יכאב, אבל אני יכול להצליח לעבור."

ואני אומר, "שמע, אני חייב להגיד לך, אני חושב שזה רעיון מאוד גרוע. אני יודע, בודאות, שישחררו אותנו. אז הנה הבעייה במה שאתה מציע -אתה יכול לעשות מה שבא לך, אבל ככלל הנראה בתוך יומיים עד יומיים וחצי, מישהו הולך להגיע. אני יודע את זה. קיבלתי טיפ ואני אומר את זה בודאות, שמישהו עומד להגיע ולשחרר אותנו. ככה שאם אני הייתי במקומך, לא הייתי מכאיב לעצמי, מסתכן או שובר לעצמי את הצלעות מבכדי לצאת מהכלוב. אני הייתי עושה את הדבר היחיד שנראה לי היגיוני, אני הייתי מחכה לעזרה שתגיע. לא רק שאתה הולך לשבור לעצמך את הצלעות ועוד כמה דברים, אלא שאתה לוקח סיכון גדול שאם יתפסו אותך, יענישו אותך בחומרה. ואפילו אם אתה מצליח לברוח, מה יקרה אז? אתה תהיה לבד בג'ונגל, ואתה די עייף. הבחור שצריך להגיע ולשחרר אותנו, יביא לנו אוכל, ומים, וזה יתן לנו הזדמנות להתחזק. הוא הולך להביא לנו גם סיוע רפואי, רופא שיניים, וכל מה שאנחנו צריכים. העזרה כבר בדרך, ואין צורך באמת לנסות לברוח מהכלוב בדרך שגם הודיני היה מהסס ומתקשה בה. ככה שאני לא הייתי עושה את זה."

ח"כ מיקי רוזנטל: הבנקים חזקים יותר מהפוליטיקאים, שודדים את האזרחים

ח"כ מיקי רוזנטל (העבודה), בנאום שהקיא לאחרונה בכנסת טוען ש-הבנקים חזקים יותר מהפוליטיקאים ולמעשה שולטים בממשלה. מיקי טוען ש-הבנקים שודדים את האזרחים, ו-מאשים את הממשלה על שלא התערבה מספיק ושלא הגבילה אותם מספיק בעבר. מחליא אותי, מחליא אותי לראות בנאדם שחי מכספי שוד, שהמשכורת שהוא מביא הביתה נלקחה בכוח ממני וממכם, אומר שהבנקים, שהוא לגמרי שולט בהם, הם יותר חזקים ממנו, זה כמו שהפסיכופת שמרביץ לך ואומר לך "זה לא אני! משהו שולט בי! אני קורבן, מישהו אומר לי להרביץ לך!" זה פשוט הזוי. זה פשוט שפל. בכתבה הזו, אני אנסה להסביר את יחסי הכוחות בין הממשלה, הבנקים והאזרחים על ידי שימוש במטפורה. במטפורה, האזרחים הם ילדים קטנים, הבנקים הם האחים הגדולים שלהם ופוליטיקאים הם ההורים.

המילה האחרונה היא של הממשלה
אני, בכלל לא מעורה בפוליטיקה ולא ידעתי שהוא הצטרף לפוליטיקאים לאחרונה. הוידאו הזה של הנאום שלו בכנסת, שחברי בפייסבוק שיתפו, זה תפס אותי לגמרי לא מוכן. גם הזדעזעתי מגועל לשמוע פוליטיקאי מפנה אצבע מאשימה לבנקים, וגם הייתי בשוק שגיליתי שמיקי רוזנטל, חושף השחיתויות הבולדוזר והבולדוג, הוא עכשיו ח"כ ועוד לא סתם, אלא במפלגת השמאל. אני אנסה להתגבר על הזעזוע ואתחיל להסביר מדוע, אני רואה את יחסי הכוחות בין הפוליטיקאים, הבנקים והאזרחים כמקבילים או דומים ליחסי הכוחות בין הורים, אחים בוגרים ואחים קטנים. לבנקים כמובן, אין ביריונים שכירים, אין להם מונופול על האלימות, ולהיפך, למעשה אין להם שום זכות או אפשרות להשתמש באלימות. אם מישהו חייב להם כסף והם רוצים להוציא ממנו את הכסף בכוח, היחידים שיכולים לעשות את זה אלו הם הפוליטיקאים. הממשלה יכולה לסגור את הבנק, להכתיב לו איך לפעול, באופן ישיר. הבנק לא יכול להכתיב לממשלה שום דבר. הוא לא יכול לסגור משרד, או לפטר שר או לפטר חבר כנסת, הבנק יכול רק להשפיע על אנשים בתוך הממשלה, בדיוק כמו שאחיך הגדול, אם יש לך אח, ואם לא אז תדמיין, אחיך הגדול יכול להשפיע על אחד ההורים שיותר קרוב אליו, אם זה אמא או אבא. באותה המידה, הבנקים יכולים להשפיע על חברי כנסת, אבל הם לא יכולים לשלוט בהינף עט או בלחיצת כפתור כמו שהממשלה יכולה לשלוט בבנקים. הממשלה יכולה להחליט לסגור לבנאדם חשבון. הממשלה יכולה באמצעות השופטים, הבירוקרטים שאלו בעצם המשרתים הנאמנים של הפוליטיקאים, הממשלה יכולה להחליט להקפיא, לסגור, לעקל, להחרים ולרוקן חשבון בנק של איזה אדם שהם רוצים. בלחיצת כפתור או בהינף של עט וזה קורה. זה קרה לי וזה קרה להרבה מאוד אנשים שיכולים להזדהות עם המצב הזה בו אתה חייב משהו לממשלה והחשבון בנק שלך נחסם והבנק שלך לא יכול לעשות שום דבר בנושא הזה. ככה שהמילה האחרונה היא של הממשלה. הבנקים נמצאים בתוך המדינה והמדינה זה כמובן הממשלה. אין שום הבדל בין המדינה ל-הממשלה.

עורכדינית - השפה שנועדה לגרום לך להרגיש טיפש

זה היה בדיוק כאשר ערכתי מחקר אודות הדין מסביב תשלומי הארנונה, כשגיליתי כמה זבל מילולי נכתב כבר בנושא הזה. עורכי דין שמתימרים להיות מומחים בתחום שוטפים לך את המוח במידע שהוא פשוט שגוי! לפי המיתוס, וזה רק יחסי ציבור כמובן, השימוש של עורכי דין בשפה גבוה, ובארמית, מעיד על הכבוד שרוכשים עורכי דין למקצוע ולהליכים, ובכך כמובן גם כבוד לאנשים שמעורבים בהליכים האלו. אם לא היית מאמין לתעמולה, סביר מאוד שהיית חושד שזו הונאה.

עורכדינית לא גורמת לשופט לכבד אותך ולא גורמת לו להעריך את כובד טיעוניך. כאשר אתה מדבר בשפה שלהם, הם לא מפחדים ולא מכבדים את כובד הטענות שלך. הם לא מכבדים אותך רק בגלל שאתה מראה להם שבדיוק כמוהם, גם אתה מסוגל להתחזות למומחה. מניסיון, וזה לא משנה אם תנסה לפרש את השפה העורכדינית בה כתובים החוקים ופסקי הדין, ואם תנסה להשתמש בה לניסוח הטענות שלך, השופט והתביעה תמיד יטענו שאתה לא מבין ולא מפרש נכון את מה שפוליטיקאים ובירוקרטים כבר כתבו. במקרים רבים, הם גם יעירו לגבי השפה שאתה משתמש בה ויטענו שאתה "מנסה" להשתמש בשפה משפטית אבל ללא הצלחה, מאחר ואתה לא עורך דין. הם גם יצוטטו איזה גיבוב כלשהו בעורכדינית בכדי "להוכיח" שהם למעשה לא צריכים להסביר לך מדוע ואיך אתה טועה, ומהו הפירוש הנכון. העירפול של השפה מאפשר להם לסתור את עצמם מבלי להתמודד עם המבוכה שכרוכה בדר"כ בלסתור את עצמך.

עורכדינית היא לא הדרך היחידה, או בכלל, דרך היגיונית לפתור בעיות חברתיות מורכבות. אף אחד לא היה רוצה שעורך דין המייצג אותו ידבר כמו סוחר בשוק הכרמל, אבל יש הבדל גדול בין להשתמש בשפה גבוהה ובביטויים בארמית לבין פשוט לדבר בשפה ברורה ורגילה שכולנו יכולים להבין. נכון, ישנם מקרים בהם עורכדינית נמצאת בשימוש בדרך ברורה שלא משתמעת לכמה פנים, וזה נראה כ-לא יותר מאשר צורת ביטוי לגיטימית ומכובדת. אבל, אם נתחיל לאמץ את השפה הזו, ונחשוב שזה מוסיף לנו משהו, או שנחשוב שכאשר אנחנו לא משתמשים בעורכדינית אנחנו מפסידים משהו, כמו למשל, את הכבוד שיכלנו לקבל מהשופט, נסלול לעצמנו מדרון חלקלק שמוביל הישר אל תוך מלכודת גדולה של מילים שכבר נכתבו -אני כמובן מדבר על "החוק" ו-"הדין".

עורכדינית לא משקפת חוכמה, היא רק נועדה לגרום לך להרגיש טיפש. כל אחד יכול לתרגם את טענותיו לשפה העורכדינית ולהרבות בשימוש בביטויים מתנשאים בשפה הארמית ובלטינית, אבל זה לא עושה אותך חכם. לרוב, לצד הביטויים המתנשאים והניסוח בעורכדינית נעשה שימוש רב, שימוש יתר מוגזם בהכללות. לאזרח הנאיבי המתבונן מהצד זה נראה כמו ניסוח שנועד להבליט את החשיבות של הטיעונים, דבר בלתי מזיק שלא גורע ולא מוסיף משמעות, מלבד רגשית לתוכן הדברים. פה, יש לאזרח התמים טעות גדולה.

חלק גדול מהסיבה לכך שלעורכי דין יש שפה משלהם, היא שזו הטקטיקה של הכת, הם חוזרים שוב ושוב על דברים שנשמעים לנו (ובצדק) חשובים, כמו החירות והרכוש שלנו(!), אנחנו מתעייפים, מסתבכים בפירוש, ולבסוף מחליטים לנטוש את הדיון בנושא ולהשאירו בידי עורכי דין. אנחנו תמיד מקווים שכמה מהם יצליחו לנווט דרך מסכי הערפל והקיא המילולי, ויצילו את החירות והרכוש שלנו מידי הפוליטיקאים שמאוד מעוניינים לקחת אותם מאיתנו. לטקטיקה הזו יש שם, זהו כשל לוגי מסוג "אד נאוסאם", או בלטינית: עד בחילה - דיון מתמשך ומייגע שלא מתווספות בו טענות חדשות, ולעתים, נעשה שימוש בטענות אד נאוסאם כחלק מאסטרטגיה של "הוכחה באמצעות טענה" -החזרות הרבות מובאות כסימוכין לנכונות הטענה.

הנה דוגמה לפסק דין "חשוב", שלפי התעמולה מהווה הגנה על זכויות הפרט:

"הצורך בגביה אפקטיבית ומהירה נהיר. אולם, מיצוי יעילותם המירבית של הליכי הגביה והאכיפה אינו ניצב לבדו, ולמול אינטרסים כבדי משקל אלה ניצבים זכות הקניין של הפרט, שזכתה למעמד חוקתי – כאמור – בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ועקרונות שלטון החוק. חפץ שחולט עובר לבעלות המחלט. נטילת רכושו של הפרט אינה יכולה להיעשות בהבל פה או בהינף יד.... עקרון זה יסודו בעקרון חוקיות המינהל, המורה אותנו כי סמכותה של הרשות המינהלית מוגבלת אך לפעולות אשר התיר לה המחוקק לנקוט..., וזאת עוד קודם לדרישת חוקי היסוד להסמכה מפורשת בחוק לשם פגיעה בזכות יסוד."


לא הבנת? אל תנסה אפילו! להבין את זה זה להבין שאתה לא צריך להבין את זה. כן. כל המטרה פה היא ליצור אצלנו הרגשה של חוסר יכולת להחליט מה נכון ומה לא נכון. ואני די בטוח שגיבובי עורכדינית שכאלו לא הולכים למנוע מאף ביורוקרט לקחת את הרכוש שלנו תחת איומים. זה רק נועד לגרום לנו לחשוב שמישהו, במערכת המשפטית, דואג לנו, ושאנחנו לא מסוגלים להבין, שנשאיר את זה לעורכי דין -לתקוף אותנו, ולהגן עלינו.

כל מה שאנחנו צריכים לעשות, זה להצמד לשפת האם שלנו, עיברית פשוטה, ולשאול אותם שאלות פשוטות כמו: מדוע אתה צריך אלימות בכדי לספק את השירותים שלך? אסור לנו לקבל גיבובי עורכדינית וציטוטים מהחוק במקום תשובה פשוטה והיגיונית.

אסור לנו ליפול לתוך התכסיס הזה ואנחנו צריכים להפסיק ליחס חשיבות לקשקושים שלהם. אסור לנו לחשוב שאנחנו צריכים להיות בקיאים בשפה הזו, או שנאלץ להיות מיוצגים על-ידי מישהו שבקיא בזבל המילולי הזה. באותה מידה, אנחנו חייבים להפסיק להאמין שפיסת נייר וכמה מילים יכולים למנוע מכנופיה של רוצחים, גנבים ושקרנים לקחת את הרכוש שלנו. הסיבה היחידה שהם משאירים לנו פירורים היא שהם רוצים שנשאר בחיים ונייצר עוד ערך, כסף, רכוש -על מנת שוב להעביר להם אותו. כאשר אני נתקל בהופעה של השפה העורכדינית, אני לא יכול שלא לחשוב בראשי "הנה עוד הונאה". חוק יסוד כבוד האדם מעולם לא מנע מקרי שוד, אונס ורצח -אבל בירוקרטים תמיד מזכירים אותו כאשר הם רוצים לקחת מאיתנו רכוש באיומי אלימות או פשוט שנציית להם.

תלונה לועדת האתיקה כנגד עו"ד ליפקיס ועו"ד פלג מתביעות תעבורה

כבר הסברתי את זה בעבר, עורכי דין חושבים שכל מי שאיננו עורך דין הוא טיפש מספיק בשביל "לקנות" את ההסברים התירוצים שלהם. זה שלבירוקרטים לא איכפת לשקר, ידוע לנו כמו שהשמש זורחת במזרח ושוקעת במערב. אבל זה לא אומר שלנו, הקורבנות, לא איכפת מהאמת. זו הסיבה שאני ממליץ לכם תמיד להתלונן ולחשוף את השקר וההונאה של מערכת "אכיפת החוק".

הקטע הבא הוא תלונה שהגשתי השבוע לועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין כנגד שתי תובעות ממדור תביעות תעבורה בתל אביב, דניאלה פלג ורונית ליפקיס.

אין לי ספק שהן לא יענשו, שהנושא לא יחקר ושהתלונה תידחה על הסף בשל [שקר כלשהו], אבל הסיבה שאני בכל זאת מגיש את התלונה היא בכדי לחשוף עוד בירוקרטים נוכלים ששותפים להונאה השיטתית, וגם, אני מאמין שלתלונות בלתי פוסקות יש השפעה... כאשר מספיק אנשים שוב ושוב שולחים אותן. בשלב מסויים, זה יהפוך למביך לשקר לאנשים שוב ושוב, ולהיחשף בתור שקרן מקצועי. יכול להיות לזה גם מחיר אישי בעבור אותם בירוקרטים שהתפקיד שלהם הוא לשקר בשביל להגן על פושעים. תאמינו או לא, בירוקרטים רוצים להיחשב כאנשים טובים וישרים שעושים עבודה מקצועית וחשובה. הסיפור הדימיוני הזה, שהוא כמובן רק תעמולה ופנטזיה, הוא הסיבה שעדיין, כל כך הרבה אנשים מאמינים, תומכים ומגנים על העבודה שלהם.

המתלונן, שאינו עו"ד, מגיש בזאת תלונה כנגד עו"ד רונית ליפקיס ועו"ד דניאלה פלג שייצגו את מדינת ישראל במשפט כנגדו. פלג ייצגה במהלך דיון ההקראה והדיון בבקשת גילוי הראיות, וליפקיס ייצגה במהלך דיון ההוכחות. לא הוגשו תלונות ביחס אל רונית ליפקיס או דניאלה פלג בעבר. ההליכים המשפטיים בעניין זה הסתיימו. הכרעת הדין מצורפת.

פרטי התלונה. תלונה מוגשת בזאת כנגד רונית ליפקיס ודניאלה פלג, תובעות בעיר תל אביב, ישראל, על שהגישו תלונה בידיעה שאין בידהן ראיות לסמכות. הן הפרו את סעיף 34 (א) של כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), סעיף 54 וסעיף61 (3) לחוק לשכת עורכי הדין ואשמות בהתנהגות בלתי הולמת והטעיה. למרות שנעשו ניסיונות חוזרים ונשנים לקבל ראיות שהחוקים והתקנות של מדינת ישראל חלים על המתלונן הן נכשלו לספק ראיות ועדים בעלי ידע ממקור ראשוני. הן העלו ביודעין טענות שלא מבוססות על ראיות. בכך שטענו בכתב האישום טיעון ללא ביסוס בראיות, התובעות הפרו את הכלל הבסיסי, הידוע לכל עורך דין, שטיעון חייב להיות מוגבל לעובדות שבראיות.

פירוט העובדות. ליפקיס ופלג שימשו כתובעות בתלונה כנגד המתלונן בבית משפט השלום לתעבורה תל-אביב (שוקן) וטענו שתקנת התעבורה 36 (ב) חלה ביחס למתלונן, הודעת תשלום קנס מספר xx-x-xxxxxxx-x.

התקשרתי למשרד התובעת והשארתי הודעות בעבור ראש המדור, הגב' לימור שלתיאל וסגנית ראש המדור, הגב' אסנת חן כמה וכמה פעמים: 17 מרץ 2013, 19 מרץ 2013, 7 אפריל 2013, 8 אפריל 2013, 9 אפריל 2013, 28 אפריל 2013, 29 אפריל 2013, 30 אפריל 2013.

בנוסף, דיברתי עם כמה עובדי משרד התביעות בתל אביב, כולל עם גב' ורדינה דיין, פקידה במשרד ראש מדור תביעות. לא אסנת חן, ולא גורם אחד ממדור תביעות יכל לספק לי ראיות שהחוקים ותקנות התעבורה של המדינה חלים ביחס אלי. אף אחת מההודעות שהשאתי לא נענתה, ואף לא אחד מהמכתבים ששלחתי למדור נענה.

הגשתי בקשה לביטול וסילוק התביעה בשל היעדר ראיות להוכחת סמכות וכן בקשה לגילוי ראיות. ליפקיס ופלג נכשלו לספק ראיות כלשהן שתקנות התעבורה חלות ביחס אלי, ועדים בעלי ידע ממקור ראשוני.

ליפקיס ופלג המשיכו להתקדם בתיק עד לסיומו כאשר אין להן ראיות ועדים בעלי ידע ממקור ראשוני שחוקי ותקנות המדינה חלים ביחס אל המתלונן. ההוכחה שליפקיס ופלג התקדמו ללא סמכות היא דו"ח המשטרה, דפוס ההתעלמות מהמכתבים וההודעות הרבות שהושארו, המבקשים ראיות (עובדה שלא מופיע היא בחזקת שלא קיימת). עדים יהיו אני והשוטרת xxxx xxxx מ.א. xxxxxxx.

עדכון: התלונה כנגד השופט דן סעדון

כצפוי, נציבות תלונות הציבור על שופטים דחתה את התלונה שלי נגד השופט דן סעדון. זה מגוכח, אבל הם השתמשו בכשלים לוגיים בתור עילות לדחיית התלונה. ספציפית, זה היה כשל לוגי מסוג דחליל\איש הקש. להעלות טיעון שאני לא טענתי בכדי שהם יוכלו לדחות אותו בקלות.

זו לא רק שגיאה, אלא שזה ממש מעליב וזו הוכחה נוספת לחוסר תום לב. עו"ד אילן רויטר, ממונה בכיר בנציבות, כנראה חושב שאני כל-כך טיפש שאני אאמין לו כשהוא מכסה על פשעים וכותב שדן סעדון נהג כהלכה. מניסיון אישי אני יכול לומר, שעורכי-דין חושבים שכל מי שאינו עורך דין הוא טיפש שלא יכול לזהות שקרים של עורכי דין.

ככל הנראה, העבודה של אילן היא להגן על שופטים בלתי הגונים על-ידי שימוש בכשלים לוגיים. אני בספק אם הוא טרח בכלל לבדוק האם הצגו ראיות כלשהן לסמכות. אני סבור שאין שמץ של סיכוי שהוא אי פעם ישאל שופט לגבי ראיות לסמכות ותחולת התקנות. אנחנו יודעים שהנושא הזה הוא פרה קדושה עבורם ושהם לעולם לא יחקרו את העניין הזה.

רויטר מסכם את דחיית התלונה: "עיקר השגותיו של המתלונן עניינן בשיקול דעתו השיפוטי של כב' השופט, אלא שזה אינו עומד לגופו לבחינת הנציב, שגם אינו מוסמך לבחון החלטות שיפוטיות לגופן. גם לא נמצא, כי כב' השופט נהג שלא כהלכה. אשר על כן דין התלונה להידחות." החלק האחרון של הטענות של אילן נכון, אמנם זה נכון שחוק נציב תלונות הציבור על שופטים (סעיף 17) מאפשר לא לברר תלונה על עניין שאלה שיפוטית, ראייתית או לגבי דרך ניהול משפט, אך זהו כשל לוגי לומר שהתלונה שלי היא בעניין של שיקול דעת שיפוטי. התלונה שלי מיחסת לסעדון הטיית משפט, הרמת נטל ההוכחה ומניעת הזכות לחזקת החפות וכן התיחסות לעובדות שלא הוצגו בראיות. אין דרך יותר גרועה לספק "משפט הוגן" מאשר להכריז על נאשם כאשם כבר בתחילת המשפט, ללא ביסוס בראיות.

זה חשוב להבין שהעניין פה הוא לא מחלוקת על שיקול דעת שיפוטי, או על עניין ראייתי (הרי אין ראיות) -עיקר התלונה היה להראות שהשופט דן סעדון, כבר לפני שהמשפט החל, פעל מתוך כוונות זדון. התלונה מראה כיצד בעת הליך ההקראה, לפני ההפצרה ולפני תחילת המשפט, סעדון התנהג בצורה פסולה והחל לשקר, להשתמש בכשלים לוגיים ולהרים את נטל ההוכחה. ושוב, לא מדובר פה בטעות שיפוטית, אלא בהתנהגות שהיא נפשעת ובלתי הולמת לשופט. יתכן והתנהגות נפשעת היא ההלכה הקבועה של שופטים, ולכן אפשר לומר שסעדון אכן נהג כהלכה.

מעבר לכך, עו"ד אילן רויטר, הממונה הבכיר מהנציבות, עבר על החוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות) תשי"ט-1958 כאשר טען שאין בסמכותו לבחון החלטות שיפוטיות, ולא העביר את התלונה למי שכן מוסמך, או הפנה אותי למי שמוסמך לטפל בה. אני מסביר את זה כל הזמן, אבל הם, הבירוקרטים, לא רואים את עצמם מחוייבים לציית לחוק. ההשערה הלא מבוססת ש-כולם חייבים לציית לחוק חלה רק עלינו. לכן זה כל כך חשוב שנעמוד על שלנו ונדרוש מהם להוכיח את הטענה הזו, שאנחנו, כביכול חייבים לציית לחוק.