משה פייגלין, אויב או חבר?

האם משה פייגלין הוא חבר או אויב? אני אנסה לענות על השאלה הזו, וכמובן שאני לא יכול להוכיח את זה, אני רק יכול לשתף אתכם במחשבות שלי. אני אתחיל במטאפורה, ונראה אם זה מדבר אליכם. אין לזה שום קשר למשה פייגלין או לחברי התנועה הליברלית באופן אישי, אני בטוח שהם אחלה, אזרחים הגונים וישרים. אני בטוח שמשה אוהב חיות מחמד, הוא מטייל עם הכלב שלו ורוחץ את החתול שלו, הוא אחלה ואדם הגון בכל מה שהוא עושה מחוץ לעולם פוליטיקה. כל מה שאכתוב פה, לא קשור למשה פייגלין האיש ולא לאנשים שמאחורי התנועה הליברלית. אני רק אדבר על העקרון של להשתתף בפעילות של מדינה, והאם זה מועיל או מפריע לתפישה של אנשים והיכולת שלהם להשיג או לעבוד בכדי להשיג את החירות המיוחלת. שום דבר פה לא קשור למשה פייגלין או לחברי התנועה הליברלית באופן אישי, אני בטוח שהם כולם חברה נחמדים, אבל בואו נראה האם מבחינה היגיונית, או לפחות מבחינה מטאפורית, האם מה שהם עושים הולך להועיל או לא.

בכלוב, על אי בודד
אז בואו נתחיל במטאפורה: אני ואתה נמצאים בכלוב על אי בודד, ואנחנו די רעבים. לא מאכילים אותנו מספיק. לילה אחד, אתה לוחש לי "היי, אייל!" ואני אומר "מה?", אתה אומר "אני כל כך רזה" -ואתה צובט את הבטן השטוחה שלך, ואומר "רזיתי כל כך, שאני יכול להשתחל דרך הסורגים של הכלוב. זה יכאב לאללה, אני עלול לשבור צלע, אבל אני חושב שאני יכול להשתחל בעד הסורגים. ככה אני אוכל לקרוא לעזרה, אני אוכל לגנוב לשומרים את המפתחות, אני אוכל לעשות הרבה דברים כשאהיה בחוץ. אני הולך ומרזה, ונחלש מיום ליום, לא אכלתי הרבה, אני נהיה מאוד מאוד רעב. אני רעב, ואני רזה, אבל אני די בטוח שאני רזה מספיק בכדי לעבור בין הסורגים האלו. זה יכאב, אבל אני יכול להצליח לעבור."

ואני אומר, "שמע, אני חייב להגיד לך, אני חושב שזה רעיון מאוד גרוע. אני יודע, בודאות, שישחררו אותנו. אז הנה הבעייה במה שאתה מציע -אתה יכול לעשות מה שבא לך, אבל ככלל הנראה בתוך יומיים עד יומיים וחצי, מישהו הולך להגיע. אני יודע את זה. קיבלתי טיפ ואני אומר את זה בודאות, שמישהו עומד להגיע ולשחרר אותנו. ככה שאם אני הייתי במקומך, לא הייתי מכאיב לעצמי, מסתכן או שובר לעצמי את הצלעות מבכדי לצאת מהכלוב. אני הייתי עושה את הדבר היחיד שנראה לי היגיוני, אני הייתי מחכה לעזרה שתגיע. לא רק שאתה הולך לשבור לעצמך את הצלעות ועוד כמה דברים, אלא שאתה לוקח סיכון גדול שאם יתפסו אותך, יענישו אותך בחומרה. ואפילו אם אתה מצליח לברוח, מה יקרה אז? אתה תהיה לבד בג'ונגל, ואתה די עייף. הבחור שצריך להגיע ולשחרר אותנו, יביא לנו אוכל, ומים, וזה יתן לנו הזדמנות להתחזק. הוא הולך להביא לנו גם סיוע רפואי, רופא שיניים, וכל מה שאנחנו צריכים. העזרה כבר בדרך, ואין צורך באמת לנסות לברוח מהכלוב בדרך שגם הודיני היה מהסס ומתקשה בה. ככה שאני לא הייתי עושה את זה." זה די ברור שאתה תשאל אותי -"איך אתה יודע שהעזרה בדרך?" בגלל שאם העזרה באמת מגיעה אלינו בתוך יום עד יומיים, אז זה באמת לא היגיוני לברוח מהכלוב עכשיו. אם העזרה בדרך, למה לי לברוח מהכלוב, ולקחת את הסיכון שיירו בי, שהצלעות שלי ישברו, ושאני אתקע בג'ונגל מלא בחיות טרף -אני חושב שאתה מבין. זה באמת לא יהיה היגיוני לנקוט בגישה הזו ולצאת מהכלוב כעת אם אתה חושב שהאוכל מגיע, העזרה באה, החירות בדרך.

אז עובר עוד יום ועוד יום ואני ואתה עדיין לא מקבלים אוכל, ואתה נחלש ונחלש. אתה אומר לי "היי, אייל, אני חייב להגיד לך משהו. אני ממש אבל ממש נהיה חלש פה. אני מתחיל להיכנס לחרדה, וזה עכשיו או לעולם לא. אם אני מתכוון לברוח, אני חייב לברוח עכשיו. אני קצת יותר רזה, ואני כנראה לא ישבור צלע כשאני משתחל דרך הסורגים. אבל בעוד יום או יומיים, כבר לא יהיה לי את הכוח לעשות את מה שאני צריך לעשות. אני אהיה חלש מדי. ואז, אם הבחור שלך לא מגיע, מה אני אמור לעשות? אם אני חלש מדי בכדי לברוח, מה אני אוכל לעשות? אז תגיד לי, אתה בטוח שהבחור שלך מגיע? אתה בטוח שהבחור שלך יבוא להציל אותי? כי אם הוא לא מגיע, אני הולך בכוחות עצמי. אפילו אם יש סיכוי שהוא לא יגיע, אפילו אם יש סיכוי גבוהה שהוא לא יגיע, אני הולך, בגלל שאני לא יכול לקחת את הסיכון הזה. אני נהיה חלש מדי. כרגע, אני יכול להצליח, אני אוכל פירות מהעצים ביער, אתחזק, אשתה מים. אבל אם אני אמשיך להמתין, לא יהיה לי את הכוח לעבור דרך הסורגים."

ואני אומר, "אני בטוח העזרה בדרך. זאת הגישה. מישהו עומד להגיע מחר. אני לא מבקש ממך להחכות פה עוד הרבה ימים. אתה חייב להאמין לי. אני אומר את זה בשבילך. העזרה בדרך. זה הולך לעבוד. המצב הולך להשתפר בקרוב. הבחור הזה יגיע לעזור, ככה שאין שום היגיון, וזה רק מזיק כרגע, שתברח ושיירו בך בשעה שאתה מנסה לברוח. ועכשיו, שאתה עוד יותר חלש, זה רק יהיה יותר מסוכן עבורך בג'ונגל שמלא בחיות טרף. יאכלו אותך שם. ככה שעכשיו שאתה חלש יותר ועוד יום עבר זה עוד יותר לא היגיוני שתברח מהכלוב."

ואתה, כמובן, שואל אותי. "האם אתה בטוח שהבחור הזה בא? זה עניין של חיים או מוות."

בקיצור, אני משכנע אותך שהבחור הזה עומד להגיע. ואתה מחליט להישאר בכלוב. אתה מחליט לנסות להחזיק מעמד עד שהעזרה תגיע. וכמובן, גם למחרת אתה לא מקבל אוכל, ואתה נהיה חלש יותר. ולאחר יומיים, שוב אין אוכל, ואתה חלש יותר. ואז, כמובן, העזרה לא מגיעה, ואתה חלש מדי בכדי לברוח. ואתה אומר לי, "תגיד, מה הקטע שלך? עכשיו אני הולך למות, אף אחד לא עומד להגיע, ואפילו אם מישהו יגיע זה יהיה מאוחר מדי. מה אני אמור לעשות עכשיו? כבר אין לי כוח לברוח מפה. אני חלש מדי עכשיו. בשביל מה סיפרת לי את הסיפור הזה?"

בעיקרון, אני יכול לומר לך, "תראה, הבעיה, היא שאתה מניח שאני אסיר. אתה הנחת שאני הייתי אסיר, וזה גרם לך להישאר בכלוב. ההנחה שלך, שאני הייתי עוד אסיר כמוך שדואג לך מכל הלב, השאירה אותך בכלוב כאילו שזה היה בלתי אפשרי עבורך לחמוק בעד הסורגים ולחלץ את עצמך."

אז במה אני שונה מסוהר? כיצד אני, על-ידי יצירת תקווה, נטרול פעולת ההצלה האפשרית, עידוד של אי מעש, סובלנות "וציפיה לשחרור", כיצד אני שונה, באופן עקרוני, מסוהר? האם אני שונה ממנעול? במה אני שונה מחליפת משוגעים שכובלת אותך וסותמת את פיך? כיצד ההשפעה של הייעוץ שלי לסובלנות וכניעה והמתנה לעזרה, כיצד זה שונה מלהיות סוהר?

על פי ההיגיון, זה לא. על פי ההיגיון, דרך מאוד יעילה להחזיק אנשים בכלא היא לא לדאוג כל כך מהאבטחה, אלא להחזיק אנשים בכלא, ולשלם להם בכדי שיהיו שם, ויעודדו כניעה וציות. אותו הדבר קורה עם דתות, ודברים שכאלו. אז עכשיו שאתה יודע את האמת, אני יכול לומר לך את האמת, אתה חלש מדי בכדי לעשות משהו בנושא. עכשיו אני יכול לומר לך את האמת. אם אני סאדיסט, אני יכול להחזיק בך משועבד על-ידי מילים עד שאתה תהיה משועבד במציאות על-ידי המילים שלי, ואז אני אוכל להגיד לך את האמת. זה מה שנקרא האני-הכוזב. ברגע שאתה חלש מדי בכדי לברוח, אז אתה לומד את האמת. וזה מדוע שאנשים רעים נהיים כה ממורמרים לעת זיקנה.

ליברטריאניזם
אני חושב שזה דבר חשוב מאוד להבין על ליברטריאניזם. אני בהחלט אוהב את הפילוסופיה הליברטריאנית. יש לי כבוד עצום לאבני הפינה שהם הפילוסיפיה האובייקטיביסטית והפילוסופיה הליברטריאנית. אבל לא רק שהן נכשלו בצורה קטסטרופלית, ואני מתכוון לומר שהן לא השיגו אפילו חלק משמעותי מהמטרות שלהן, הן אפילו לא היו קרובות ממש. אני מתכוון לומר, שהן לא הצליחו להגביל את הכוח, הגודל והגדילה של הממשלה. כשלון גמור ומוחלט. ומאחר אנחנו אמורים להיות לגמרי מדעיים והיגיוניים במחשבה שלנו כאן, אני חושב שזה יהיה יאה לנו לבדוק מדוע הנסיונות האלו נכשלו בצורה כל כך גמורה ומוחלטת.

אני גם תוהה, ולא קצת, האם חלק מהכשלון של התנועה הליברטריאנית בארה"ב הוא לא, למעשה, כתוצאה מפעילותן של התנועה הליברטריאנית. במילים אחרות, אם אנחנו חייבים להחלץ בעד הסורגים על מנת לברוח, ואם זה תהליך כואב ומסובך, ואנחנו צריכים לעשות את זה כאשר אנחנו מרגישים שהגיע העת, למשל, אנחנו מרגישים רעבים ואנחנו כבר רזים, אבל לא כל כך רעבים שאין לנו כוח, ככה שאנחנו לא יכולים להיות מסופקים אלמלא נשחרר את עצמנו מהשחיתות של העולם. אחרת, אם היינו מסופקים, לא היינו מרגישים שקיימת שחיתות בעולם. אבל אנחנו לא יכולים להמתין עד שמה שיקרה לנו זה סבל, אומללות ומצוקה, בגלל שזה לא יעזור לנו לשחרר את עצמנו מהעולם, בגלל שאז אנחנו לא נאמין שזה אפשרי לשחרר את עצמנו מהעולם. כך שהאנשים שממליצים לנו להמתין, האנשים שממליצים לנו להיות צינים, האנשים שממליצים לנו לפעול מתוך המערכת, האנשים שממליצים לתמוך באצילות ובחסדים של אנשים כמו משה פייגלין: לדעתי, זה אפשרי, ובודאי שמטאפורה איננה הוכחה, זוהי רק דרך להסתכל על הדברים, להתחיל להתקדם בתפרון הבעיה, אני חושב, בלב ליבי, שהתנועות הליברליות היו כשלון מוחלט בעבור שוחרי החירות.

אני חושב שהן היו כשלון מוחלט בגלל שהבסיס להן איננו פילוסופי, אלא פוליטי מטבעו. ובגלל שטבען של התנועות הליברליות היה פוליטי, הן דיברו על כלכלה, והן משמיעות טיעונים על תוצאות רצויות, ועל עקרונות המדינה, ועל הדמוקרטיה וחוקי היסוד ודברים שכאלו. כל אלו רק שטויות כשזה מגיע לחירות אמיתית. העניין הוא לא פיסות נייר, לא היסטוריה, לא פוליטיקה, העניין הוא אך ורק להפטר מהאקדח שבחדר. זוהי חירות אישית במונחים פוליטים, ביחס לפוליטיקה. חירות אישית, ככל שמדובר על להתנתק ולהוציא אנשים רעים מהחיים שלך, זה עניין נפרד. במונחים פוליטיים, התנועה הליברלית הייתה כשלון מוחלט. אני לא אומר שיש קשר, אבל יש מקריות מסויימת בגדילה של תנועת החירות וגדילת והתחזקות הממשלה והכוח של המדינה שגודל בקצב מואץ, מאז שנות השבעים ועד זמננו. ככה שב-10 שנים האחרונות ראינו גדילה והתרחבות של התנועות הליברליות וגם גדילה והתרחבות של הכוח והמימדים של המדינה. אני לא אומר שזה בגלל התנועות הליברליות השונות, אני לא יודע את זה מספיק בשביל לקבוע האם זה קשור או לא, אבל ללא ספק קיים תיאום. שני הדברים האלו קרו באותו הזמן. עכשיו, האם המדינה גדלה ולכן אירעה הגדילה של התנועות הליברליות בגלל שהכוח של המדינה גדל וכו' וכו', או שהתנועות הליברליות עודדו אנשים לחכות ולקוות פשוט סיפקו מידה מספקת של שפה חיובית שפוליטיקאים יכלו להשתמש בה בכדי לערבב אנשים וליצור תחושת בטחון כוזבת? "אני לא צריך להשיג חירות, אני לא צריך להיאבק עבור חירות, בגלל שמשה פייגלין, התנועה הליברלית, התנועה לאיכות השלטון ועלה ירוק אומרים שהממשלה היא הבעיה, ולא הפתרון. אני לא צריך להלחם עבור חירות, אני לא צריך להידחק בעד הסורגים, בגלל שהתנועה הליברלית מבטיחה לסיים את התנהלות מדיניות הרווחה של היום. אני לא צריך להלחם על החופש, אני לא צריך לשבור לעצמי את הצלעות בעודי נדחק דרך הסורגים של הכלוב בגלל, שעכשיו שנגמרה האינתיפדה הממשלה תצתמצם מעצמה." וכו' וכו', וכו' וכו', וכו'.

אני תוהה, ולא קצת, האם התנועות הליברליות הן "האסיר" בכלוב ליד שלוחש לנו שכדאי לעבוד מתוך המערכת, לוחש לנו שכדאי לחכות לעזרה שבדרך, שלוחש לנו שלהצביע ולהשתתף בבחירות זה מה שישיג לנו את החופש המיוחל, שלוחש לנו שתיקון המערכת אפשרי, לוחש שאפשר להקטין את הגודל והכוח של הממשלה המפלצתית, שלוחש לנו שאפשר להתפשר עם אלימות ולצאת ללא זוב דם. ואני לא מאמין שזה נכון. אני לא מאמין שזה נכון, ומבחינה מעשית, זה לחלוטין לא נכון. מבחינה מעשית, במונחים של הישגי התנועה הליברלית, זה לגמרי לא אפשרי. ומה שמעניין זה "מדוע" זה כך, ועל זה אני אכתוב אולי בפעם אחרת, אבל כאשר אתם מסתכלים על אנשים כמו משה פייגלין, מה שאתם רואים למעשה זה אנשים שאומרים לכם שהעזרה בדרך, היא מגיעה. משה פייגלין נמצא בכנסת ללא ספק, בגלל, ובכן, עדיף שאני לא אגיד. אין לי שמץ של מושג מהי המוטיבציה של משה פייגלין. המילים וההרצאות שלו ללא ספק קשורות באמונה או לפחות במראית העין של אמונה שהוא יכול להשתמש בכוח שלו להקטין את הממשלה, שהוא יכול להשתמש באלימות שהמשרד שלו מאפשר לו בכדי להתנגד לאלימות של שאר 119 האנשים שמורשים להשתמש בה. ואני פשוט לא חושב שזה נראה כאילו זה פועל.

משה פייגלין בתוך הכנסת זה דבר מאוד טוב בעבור המדינה
בנוסף, אני סבור שהנוכחות של משה פייגלין בתוך הכנסת זה דבר מאוד טוב בעבור המדינה. אם ארגון כמו כהנא-חי היה רוצה להסתיר את הצביעות המוסרית שלו, הוא היה מכניס חבר ערבי או שתיים לתוך הארגון. אז, ארגון כהנא-חי יכל לומר, בהנהון וקריצה, "רואים, אנחנו לא צבועים מבחינה מוסרית." ומשה פייגלין, הוא כמובן, מושתל בביטחה בתוך מפלגת הליכוד. יש די הרבה גלגול עיניים ושתיקה מביכה כאשר פייגלין נואם את נאומיו, בגלל שאין להם שום קשר למה שכל האנשים האחרים עושים שם, שזה לאנוס ולבזוז את הגוף הפוליטי, לאיים עם אקדחים על כל מי שאפשר לאייים עליו. זה מה שכל שאר האנשים בכנסת עושים, זו הסיבה שהם שם, ומשה פייגלין מדבר על זה, על זה ועל דברים אחרים, וזה מוזר וטיפשי.

אבל מה שבעצם משה פייגלין עושה, במהותו, זה לומר שהמערכת ניתנת לתיקון והצלה. הוא אומר שאלימות יכולה להינצל מעצמה, שאלימות יכולה לשמש כנגד אלימות, בגלל שהמיסים שמממנים את משרדו, המיסים שמממנים את משכורתו והיוזמות שלו וכו' הם כולם נכפים על-ידי אלימות. הצעות החוק שהוא מתנגד להן ממשיכות להיתקבל על אף ההתנגדות הקטנה שלו, שלא משיגה כלום. הן ממשיכות להיתקבל ולגרום לכל האלימות ולהתקפות כנגד חפים מפשע שדרושות בכדי להעשיר את השמנים והמקושרים פוליטית. והוא לא עושה מאומה בשביל לעצור את זה.

זהו מהלך הפתיחה שהתנועות הליברליות נוקטות, ואני, ללא ספק, לא מרגיש טוב לגבי זה. אני ממש לא אוהב את סוכוי הנמוך, אבל זה הסיכון, ההימור שהתנועות הליברליות לוקחות. לכל דבר שאתה עושה בחיים שלך יש עלות אלטרנטיבית. אם אני כותב כתבה חדשה, אני לא יכול לשחק משחק מחשב. אם אני משחק משחק מחשב, אני לא יכול לכתוב כתבה חדשה. ככה שכל דבר שאנחנו עושים בחיים, יש לו עלות אלטרנטיבית.

עכשיו, אנשי הליברליות הפוליטית, בין אם הם מדינאים או אלו הדוגלים במדינה מינימאלית, הם שופכים את כל האנרגיה שלהם לטובת תיקון המדינה, אבל הם לא מוכנים לצעוד אל עבר חברה ללא מדינה. הם לא מוכנים להתנגד לכל סוג של אלימות, כעקרון עקבי. הם רק מוכנים לגנות סוגים מסויימים של אלימות מופרזת שמנוגדת לאמונות היסוד שלהם. "תירה לשכן שלי בברך, לא לשנינו בחזה" היא לא סיסמה למצעד למען חירות וחופש ועצמאות ואושר ושלום וערכים יפים. "תירה לבחור בקצה הרחוב בבוהן" זה לא ממש צעד קדימה. כך שכל האנרגיה שאנשים משקיעים בתנועות הליברליות, בכדי לנסות להיבחר לכנסת, לגייס כספים, לזכות בקלפי ולשנות חוקים וכו' חבויה ונעולה. כל האנרגיה שאנשים משקיעים בהתנדבות למען הקמפיין של משה פייגלין או התנועה הליברלית או עלה ירוק או התנועה לאיכות השלטון או מה שלא יהיה, כל האנרגיה העצומה הזו, עשרות אלפי שנות אדם מתבזבזות על התנועות האלו.

כמה זה עלה לעולם? אם הם טועים, אם לעולם לא נוכל לתקן את המדינה ולהפוך אותה למשהו מתורבת, אז לנסות לתקן אותה זה צעד קטלני. אתה זז בכיוון הלגמרי הפוך. ליברליות, במהותה, כמו מדינאות, במהותה, אומרת, "ניתן להשתמש באלימות בדרך יותר טובה מאיך שמשתמשים בה היום. תנו לי את האקדח!" הם אומרים. "תנו לי את האקדח! אני יעשה את זה נכון! אלו שיש להם את האקדח כיום, הם לא עושים את זה נכון. אתם תתנו לי את האקדח, אני יעשה את זה כמו שצריך. אנחנו פשוט צריכים את האצבע הנכונה על ההדק, ואנחנו פשוט צריכים לתפוס את האקדח ולכוון אותו אל עבר האנשים הנכונים, והכל יהיה נהדר. תנו לי את האקדח!" הם אומרים. "תנו לי תנו לי תנו לי! אני רוצה את האקדח!" ובכן... איך זה עובד עד כה? אם אתה חושב שהאקדח יכול לשמש לטובה, אתה מוחל לאקדח. אתה לא רק מוחל לאקדח, אתה סוגד לו, לאקדח שבחדר, המדינה.

רק תתנו את האקדח לאיש הנכון, והאקדח יהפוך למוזהב!
אם אתה אומר האקדח יכול לשמש לטובה, שמונופול על אלימות יכול להיות דבר טוב, ושערכיות איננה אפשרית ללא אקדח, ששלום ופציפיזם ורכוש פרטי ומוסר אינם אפשריים ללא אקדח -"רק תתנו לי את האקדח ואני יעשה את זה נכון, אני יעשה את הכל נהדר" -ובכן זהו הפיתוי הראשון והאחרון של כוח. אבל מה אם לא היה בכלל אקדח? "אוי, לא לא לא. חייב להיות אקדח. חייב להיות אקדח, אנחנו פשוט חייבים לקחת אותו מאלו שמחזיקים בו עכשיו בכדי שאנחנו נוכל להחזיק אותו. בכדי שאנחנו נוכל להשתמש בו. אנחנו יכולים להחזיק את האקדח המזדיין הזה!" אבל למה חייב להיות אקדח? למה תמיד תמיד תמיד יש אקדח? ובכן, כמובן, כבר הסברנו את זה מקודם, ואני בטוח שנדבר על זה שוב, ומדברים על זה עכשיו בפורומים באינטרנט.

ובאמת, שזוהי התשובה העקרונית שאנרכו-קפיטליזם מספקת. אין צורך באקדח. למעשה, אקדח הוא תמיד דבר רע. (אני לא מתכוון לאקדח פרטי, אלא לאקדח ציבורי. אני מדבר על מדינה, צבא, כוח משטרה, חוקים ובתי משפט. על אלו אני מדבר. על כל המנגנונים של כוח השלטון.) ככה שליברלים הם כאלו שאומרים "תנו למשה פייגלין את האקדח! תנו לפייגל'ה את האקדח! הוא ידע מה לעשות איתו! הוא יציל אותנו, עם האקדח! אנחנו אוהבים את האקדח, אנחנו פשוט רוצים שמשה יחזיק בו! תנו למשה את האקדח. ברגע שהיד של משה תאחוז באקדח, ברגע שהאצבע של משה תהיה מעל ההדק, אלוהים אדירים, זה יהיה מושלם. זה יהיה פשוט מושלם. תנו לעלה ירוק את האקדח. תנו את האקדח למישהו שיודע איך להשתמש בו. הכל יהיה -מושלם! נה-דר!"

אני לא חושב שזה נכון. אני חושב שהחיפוש אחר האדם המתאים ביותר לאחוז באקדח, האיש החכם בארץ, לחפש את האדם המתאים לאחוז באקדח זה לא רק משאלה של טפשים, אלא שזה אומר שהאקדח יכול לשמש לטובה. "אל תדאג, מישהו עומד להגיע, אתה לא צריך לצאת מהכלוב." אם אתה ממתין בתחנת האוטבוס, ואתה כל רגע מקבל שיחה מנהג האוטובוס והוא אומר "אני שם בעוד חמש דקות, שלוש דקות, שתי דקות, דקה אחת." אתה תוותר על האוטובוס ותלך ברגל? ברור שלא. אתה הולך להישאר במקום ולמות ממכת חום. כאשר איבדת את כל הנוזלים שלך, לא תוכל ללכת ותמות. "הנה מישהו בא! מישהו שיכול להשתמש באקדח הזה! מישהו יכול להשתמש באקדח הזה לטובה! מישהו יכול להפוך את האלימות הזו למוסרית. הנה הגיע המושיע שחסין מטביעה בדם, אדם אלוהי שיכול להפעיל את מנגנון האלימות כלפי מיליוני אנשים ולשגשג, ולהיות ערכי, ולבנות את בית המקדש השלישי, עידן נאורות חדש הגיע. רק תתנו את האקדח לאיש הנכון, והאקדח יהפוך למוזהב."

ואנחנו עדיין חולמים, ועדיין אנחנו מחכים, ואנחנו עדיין מאמינים, ועדיין מקווים, ויש לנו אמונה, ואנחנו עדיין עובדים, ומצביעים, ואנחנו עדיין תורמים, ומעודדים, ועדיין אנחנו מצטרפים לתנועה לאיכות השילטון ולמכון הישראלי לדמוקרטיה, ואנחנו עדיין מתקשרים לתוכניות רדיו ומדברים על תיקון הממשלה, ואנחנו עדיין מקווים ומתפללים וחולמים על הריבוע העגול הזה, האקדח הטוב. אנחנו עדיין אומרים, שוב ושוב, "פחות אקדח זה אקדח טוב יותר, אבל בלי אקדח זה אקדח רע. פחות אלימות זה אלימות טובה יותר, אבל בלי אלימות זה אלימות רעה יותר." שוב ושוב ושוב, עדיין, אנחנו מקיפים את השמש הקטלנית הזו. אנחנו לא יכולים לברוח מזה. ומה יותר גרוע: לא לדעת שאלימות זה דבר רע, או לדעת שאלימות זה דבר רע ועדיין לתמוך בה? מי יותר מושחת? מדינאי שתומך במלחמות ובמדיניות רווחה בזבזנית, שפשוט אומר שהממשלה היא דבר נהדר, ושכל מה שהיא עושה נכון, ושמיסוי הוא המחיר שאנחנו משלמים עבור חברה מתורבתת, בלה בלה בלה, שאף פעם לא מבין, לא יכול אפילו להבין ברמה מודעת שממשלה זה אלימות. האם אין בזה כמות אדירה של יושרה, ולא משנה עד כמה זה מוזר, בכל זה? בטח, לפחות לדעתי יש בזה. אבל אלו שתומכים ברעיון של חירות ואומרים שמיסים זה דבר רע, שהממשלה היא רעיון שגוי, שרווחה זה רעיון שגוי, ומלחמה היא רעיון רע: הם מבינים את זה. הם מבינים, שאלימות היא דבר רע, אלימות היא רעה, עקרון אי התוקפנות וכל זה.

מי יותר מושחת: האיש שאומר שעבדות היא מוסרית, או האיש שאומר, "עבדות היא מרושעת אז כדאי שיהיה לנו כמה שפחות ממנה. או שכדאי שיהיו לנו בעלי עבדים אחרים. או שהעבדים צריכים להיות עבדים רק בסופי שבוע. או שהעבדים צריכים להישאר עבדים, אבל צריך לאפשר להם להחזיק בכמות מסויימת של רכוש, ובזכויות. או שעבדים צריכים להישאר עבדים, אבל לאנוס אותם זה רע"? מי יותר מושחת? זו הדעה שלי, אני לא אומר שזו הוכחה שזה נכון אבל זו הדעה שלי. זהו האתגר שיש לי לכל שוחרי החירות, הליברלים, וכמובן עם אובייקטיביסטים הרבה יותר מאשר עם ליברלים. הפילוסופיה האובייקטיביסטית הלכה רחוק יותר בכל מני דרכים.

מה אתה עושה כאשר אתה רואה את האקדח? לראות את האקדח זה השורש של ליברליות ואובייקטיביות. אתה רואה את האקדח שבחדר כאלימות, זהו מונופול, אלימות הגמונית. זה מפשיט את משלם המיסים על-ידי כיוון אקדח כלפיו, אקדח שאתה כפית על משלם המיסים לשלם עליו עם הכסף שאתה סוחט אותם בגלל שמכריחים אותם, בגלל שאתה יכול לכפות את הרצון שלך עליהם. אתה משלם לשוטר שמכוון אקדח לראשו של משלם המיסים שמשלם שמאפשר לך לשלם לשוטר. את זה מבינים האובייקטיביסטים והליברטריאנים. זה מובן, לא דנים בזה, לא מתוכחים על זה, האם ממשלה היא כפייה. הם פשוט רוצים אנשים אחרים -אולי פחות אנשים, בטח, אבל שאנשים אחרים יאחזו באקדח. פחות אנשים, אנשים אחרים, זה ממש לא משנה. הבעייה היא לא הגודל של האקדח, אלא כלפי מי מכוונים אותו.

והאם זה לא סוג של התנגדות לתאווה לכוח? אלו שאין להם את הכוח, שמנסים ליצור סיפורים בהם הם יכולים לתפוס את האקדח? ומי משתלט על הסיפור הזה? ובכן, פוליטיקאים שבזמן כהונתם שינו דברים מסויימים לטובה, וכלם אומרים שהם האנשים הטובים ביותר -הם הביאו לשינוי חיובי גדול. מי משתלט על הסיפור הזה? מי מבטיח לאנשים שהממשלה תתקן את עצמה? ובכן, הימנים, ובמידה מסויימת גם השמאלנים בדברים מסויימים, כמו תקציב הבטחון. עם תקציב הרווחה, אלו הימנים.

אז מי משתלט על הסיפור שליברלים יוצרים? ליברלים אומרים שממשלה קטנה יותר היא ממשלה טובה יותר. הממשלה שמושלת הכי פחות היא הממשלה שמושלת הכי טוב. נהדר! יש לי ממשלה שלא מושלת בכלל. ללא ממשלה -"ובכן, זה רע. זה לא נכון. זה רע. את זה, אנחנו לא יכולים להרשות. אנחנו לא יכולים להסכים לזה. אנחנו לא יכולים שתהיה פה אנרכיה - אנרכיה, השם ישמור!!!"

הסיפור שהממשלה היא דבר טוב אם היא שונה, שממשלה היא טובה אם היא קטנה, שממשלה היא טובה אם היא מתרכזת ב-א', ב' ו-ג'. הסיפור הזה, מה אנשים שומעים? "ממשלה היא טובה אם..." "אונס הוא דבר טוב אם..." "עבדות היא טובה אם..."

ובכן, נהדר! אז אין שום דבר רע כשלעצמו באונס, אתה פשוט צריך לאנוס פחות. אין שום דבר רע בלאנוס, אתה פשוט צריך להביא איתך פרחים. אין שום דבר בלתי מוסרי בלאנוס, אתה פשוט צריך להתקשר לבחורה למחרת, למען השם! תבלה איתה אח"כ קצת זמן איכות. אין שום דבר פסול ברצח, פשוט תלבש את התחפושת הנכונה, אז תקבל מדליה. אין שום דבר רע בדברים האלו, זה הכל נסיבתי. זה הכל יחסי לכוונות שלך, זה הכל יחסי למילים שבספר החוקים. זה הכל יחסי. אין שום דבר נכון או שגוי בכל הדברים האלו. אין רוע באלימות, פשוט צריך להגדיר את זה מחדש!

מה אנשים שומעים? "אין רוע באלימות. המדינה היא לא דבר רע. אלימות היא לא רשע. מונופול על הכוח להפעיל כפייה זה לא רשע." והגלגל מסתובב ומסתובב לו. ואנחנו לעולם לא יוצאים מהמסלול הזה. האם משה פייגלין הוא חבר או אויב? ובכן, אויב. לא בגלל שהוא בנאדם מרושע, אני בכלל לא מכיר אותו. אני רק מדבר על העיקרון של מה שקורה פה. "אלימות היא דבר טוב אם. אם אתה מגדיר אותה בצורה נכונה. אם היא קטנה, מופחתת, אם היא מינימלית. אלימות היא דבר טוב אם."

ובכן, אלימות היא לא דבר טוב. אלימות היא תמיד דבר מרושע, אונס זה תמיד דבר מרושע. אין שום "אם", אין שום "אולי", אין שום "יתכן", שום דבר שכזה. אני מקווה שזה היה מועיל, לפחות מהבחינה של להבין את איך שאני רואה את כל זה. תירגמתי את המאמר הזה ושיניתי בו מעט מאוד, המקור הוא פודקסט של סטפן מולניו בנוגע לרון פול.