הפעם אני הולך לגעת בנושא כאוב - הנושא הוא: החברים האינטלקטואלים שלנו. אני מתכוון לאלו שכולם פונים אליהם לבקש הסבר כיצד העולם פועל. עד אותו הרגע שהפכנו לאנרכיסטים, הערכנו מאוד את האינטילגנציה שלהם, וכשגילינו את האמת הנסתרת אודות השלטון והמדינה, מיהרנו ורצנו אליהם לחלוק את התובנות. התוצאה: עוגמת נפש נוראית. לנו. בגיכוח מתנשא הם דחו את התובנות שלנו והסבירו לנו למה אי אפשר לחיות מבלי שפוליטיקאים יחקקו חוקים - למה חייבים לתמוך במדינה. כזו אכזבה.
פשוט זה לא יהיה, אבל אם נתרכז טוב נוכל להבחין כיצד חברינו האינטלקטואלים סותרים את עצמם שוב ושוב. למשל, וזה מתוך ניסיון אישי: הם יגידו שאנחנו צריכים מדינה - אבל אנחנו לא חייבים לתמוך בה. וזו סתירה מרומזת. יש צורך להבין מה המשמעות, ההשלכות וההשערות שהטענה שלהם יוצרת - על מנת להראות שיש סתירה בדבריהם. התת מודע שלנו עושה את זה באופן אוטומטי, ולכן אנחנו מרגישים כעס על היומרנות וההתנשאות שלהם כאשר הם סותרים את עצמם תוך כדי חיוך מטופש.
האינטלקטואל יודע שהוא לא ביסס את הטיעון שלו לגבי הצורך במדינה, ולכן הוא הולך לומר לך שאתה יכול להרגיש טוב עם עצמך כאשר אתה מסרב לתמוך במדינה. שזה דבר טוב לא לתמוך במדינה, אך בו-זמנית הוא הולך לומר שהמדינה זה דבר טוב, וההשלכה של כך היא שאתה עושה משהו טפשי כשאתה לא תומך במדינה - אך הוא אומר שאתה יכול להרגיש טוב עם עצמך. במילים אחרות - הוא מנסה לדפוק לך את השכל. הוא רוצה שתרגיש טוב עם העמדה שלך, כדי שהוא יוכל להישאר חבר שלך ושאתה תוכל להמשיך להעריך את האינטילגנציה שלו, אבל הוא רוצה גם להחזיק באמונה שלו ולהרגיש טוב עם עצמו בתמיכה שלו במדינה.
השאלה הגדולה שאנחנו שואלים את עצמנו היא: האם החברים האינטלקטואלים שלנו באמת מאמינים שממשלה עדיפה על אנרכיה? האם זה באמת מה שהם מאמינים? ובכן, אין לנו ממש דרך לדעת את זה - אבל אנחנו יכולים לנסות לנחש על פי אורך החיים שלהם, הסביבה שלהם וההשלכות שיהיו באם הם ישנו את דעתם בנושא. האם הם לומדים באוניברסיטה? מה יקרה למעמד החברתי שלהם אם הם יאמרו לכל החברים שלהם לספסל הלימודים שהם הפכו לאנרכיסטים? מה יקרה ליחסים שלהם עם ההורים, משפחה וחברים אחרים?
ומה לגבי כל האנשים שמקבלים כסף מהמדינה? מורים, חיילים, שוטרים, עובדי מדינה, קרובי משפחה שלהם, אנשים שעובדים בחברות שמרוויחות מקשרים עם השלטון... לכל אלו יש אינטרס עצום לא לשנות את דעתם. לא רק שהם מקבלים כסף בשביל להאמין בתיאוריית המדינה, אלא שאם הם יפסיקו - הסביבה המיידית שלהם תהיה מורכבת מאנשים שמאוד יהיה קשה לשכנע ולשנות את דעתם. במקרים האלו אנחנו מגלים את החשיבות של פטגם כמו "תגיד לי מי החברים שלך ואומר לך מי אתה". עיתונאים, מפורסמים ואנשי מקצוע כמו פסיכולוגים או מרצים לפילוסופיה, לכל אל יש קבל נרחב של מעריצים - ואם הקהל הרחב הזה הם מדינאים - "תגיד לי מי החברים שלך ואומר לך מי אתה" הופך להיות משפט מאוד רלוונטי.
כל מה שאנחנו צריכים לעשות בשביל לחשוף את ההונאה העצמית שלהם - זה לשאול אותם שאלה מאוד פשוטה: "אם אתה מאמין שאנחנו צריכים את הממשלה, וצריכים לשלם מיסים, האם היית משלם מיסים גם אם לא היה איום ברצח, חטיפה ושוד מעליך?" ואולי עוד שאלה: "כמה קשה לדעתך יהיה לך להסביר לאחיך השוטר את הרעיון שלמעשה, אנחנו לא צריכים ממשלה? לדעתך הוא מסוגל להבין? ומה ההשלכות על הקשר שלכם אם הוא תספר לו שאתה לא מאמין בממשלה, אבל הוא לא יהיה מסוגל להבין למה?"
מאחר וחברינו האינטלקטואלים הם אלו שהרבה אנשים פונים אליהם ושואלים אותם שאלות מהסוג הזה, אני אישית רואה בהם כאשמים עיקריים במה שקורה בחברה היום, וכן כאשמים עיקריים בקשיים האישיים שיש לאנשים כמוכם לנקות את הראש מהשטויות המדינאיות ולחיות באושר עם הידיעה שפיצחתם את המטריקס. אם יש סיבה מדוע אתם לא אופטימיים - אלו הם האנשים שמהווים את הסיבה העיקרית לדעתי.
