הבינה המצטברת של האקטיביסטים האנרכיסטים מצאה שיש לעצור כל הסגת גבול כשזה נוגע לכוח של "הסמכות הפוליטית" מעל זכויותיו של הפרט, וש-"הסמכות הפוליטית" כמו כל גידול ממאיר, לא הולכת לעצור מעצמה. וזה מביא אותנו לנושא של היום: פוסט-ארגומנטליזם.
פוסט-ארגומנטליזם זה השלב "מעבר לויכוח", השלב שאליו אתה מגיע לאחר שמיצית את כל האפשרויות לויכוח או שכנוע. יתכן מאוד שהצד השני סבור שזה בלתי מכובד - אבל גם אתה חושב כך על העמדה וההחלטות שלו.
מאחר והויכוח נשאר לא מיושב וככל הנראה לעולם לא ייושב, אתה פטור מפעילות שכזו ורשאי מעתה ואילך להסכים לא להסכים עם היריב, או להכנס למצב של "מלחמה" איתו. זה לא משהו זר לך, אם אי פעם התווכחת עם אדם דתי על קיומו של האל ובריאת העולם, אתה כבר מכיר את התהליך.
בתפקיד "הסורר" הפעם, עמו אנו מתמודדים, הם הכת המינרכיסטית - תת קבוצה של מדינאים. וכמו שהסברתי בעבר, רבות, אנחנו מבינים שמדינאות זו הפרעה נפשית (לכל הפחות) בעלת אופי ממאיר - וזה גם אומר שהויכוח הסתיים ואנחנו ממש סגורים על עצמנו בעניין הזה. אנחנו לא מוצאים שום סיבה להמשיך להתווכח עם היריב "הסורר" - וכבר מזמן השתכנענו בצדקת עמדתינו, וזה מספיק טוב לנו.
ויכוח זה דבר מיותר אם זה לעולם לא מסתיים, ואף גרוע מרק מיותר באם זה גורם להקפאה של התוכניות שלנו לפעולה.
פוסט-ארגומנטליזם זו ההחלטה הנחרצת שהגיע זמנו של הדיון להסתיים. זו התחושה הזאת שאתה מקבל כאשר אתה מבין ש-"אי אפשר להתווכח עם משוגעים", או עם "טפשים" או "אנשים לא ישרים", וזו גם שמה של המדיניות שאתה מגבש בעקבות התובנה אליה הגעת.
זה לא אומר שאנחנו מפסיקים את השימוש בדיונים או בוויכוחים, ככלים אסטרטגים, במקרים מסויימים. המשמעות היא למעשה שאנחנו מפסיקים לחשוב שאנחנו חייבים להתעכב, לעצור ולנסות לשכנע את כל מי שנעמד מולנו ואומר שהוא "לא מסכים". תכלס, אם יש לנו הרבה עבודת הסברה מלפנינו, למה לעצור אותה, ולא פשוט להתקדם לבנאדם הבא? למה אנחנו מחכים? אולי לאישור ממדינאים עקשנים שמותר לנו להתקדם רק אם נצליח לשכנע אותם? הם האויב שלנו, ראבק! כמה התחשבות אנחנו יכולים לגלות כלפיהם? מי הם חושבים שהם בכלל, שומרי הסף של אחשוורוש?
הרעיון מאחורי המדיניות החדשה שלנו, פוסט-ארגומנטליזם, הוא שאנחנו הולכים להגיע למטרה שלנו בדרך אחרת מאשר מאמצי שכנוע אינטלקטואליים וניסיון לרצות את האויב. כמו שאומרים, הכלבים נובחים והשיירה עוברת. אם אתה יודע שאתה צודק, פשוט תתנהג ככה, ותתקדם בכל הכוח עם התוכנית שלך.
עכשיו שאמרנו תוכניות, המשימה הבאה שלנו היא לא לשכנע כל מדינאי שהוא טועה, מחזיק בדעות סותרות, לא עקבי ביישום עקרונותיו, לא מבין את המשמעות של המילים בהן הוא משתמש, משתמש בשפה מעורפלת ובמונחים המשתמעים לכמה פנים, שהוא לא שפוי. אלא, המטרה היא לנטרל את ההשפעה של אותם מדינאים עקשנים - וספציפית אני מדבר על העובדה שמינרכיסטים ("ליברלים") גורמים למדינאים לתלות תקוות שווא ברעיון החולני של "שלטון". הם יכולים להאמין שהם הולכים לתקן את הממשלה, או שבזכותם כל הטוב בעולם קיים - אבל ההשפעה שלהם על שאר החברה תנוטרל.
זהו בדיוק כוחה של המדיניות החדשה שלנו - אנחנו מנטרלים את המונופול על ההיגיון, המציאות והמוסר של המינרכיסטים ומפקידים את הסמכות הזו בידינו. במובן הזה, פוסט-ארגומנטליזם זה תהליך מהפכני, זו תחילתה של מהפיכה אם תרצו לקרוא לזה כך. והאמת, הפעולה של לנטרל "סמכות" היא דבר טוב מאוד כאשר אותה "סמכות" הופכת לסוררת, מטופשת או עויינת. המדיניות החדשה שלנו זה לא לעשות מכך עניין גדול. כן, זה מהלך גס, ואין פה מקום לגינוני נימוסין מיותרים, או התנצלויות.
פוסט-ארגומנטליזם זה השלב "מעבר לויכוח", השלב שאליו אתה מגיע לאחר שמיצית את כל האפשרויות לויכוח או שכנוע. יתכן מאוד שהצד השני סבור שזה בלתי מכובד - אבל גם אתה חושב כך על העמדה וההחלטות שלו.
מאחר והויכוח נשאר לא מיושב וככל הנראה לעולם לא ייושב, אתה פטור מפעילות שכזו ורשאי מעתה ואילך להסכים לא להסכים עם היריב, או להכנס למצב של "מלחמה" איתו. זה לא משהו זר לך, אם אי פעם התווכחת עם אדם דתי על קיומו של האל ובריאת העולם, אתה כבר מכיר את התהליך.
בתפקיד "הסורר" הפעם, עמו אנו מתמודדים, הם הכת המינרכיסטית - תת קבוצה של מדינאים. וכמו שהסברתי בעבר, רבות, אנחנו מבינים שמדינאות זו הפרעה נפשית (לכל הפחות) בעלת אופי ממאיר - וזה גם אומר שהויכוח הסתיים ואנחנו ממש סגורים על עצמנו בעניין הזה. אנחנו לא מוצאים שום סיבה להמשיך להתווכח עם היריב "הסורר" - וכבר מזמן השתכנענו בצדקת עמדתינו, וזה מספיק טוב לנו.
ויכוח זה דבר מיותר אם זה לעולם לא מסתיים, ואף גרוע מרק מיותר באם זה גורם להקפאה של התוכניות שלנו לפעולה.
פוסט-ארגומנטליזם זו ההחלטה הנחרצת שהגיע זמנו של הדיון להסתיים. זו התחושה הזאת שאתה מקבל כאשר אתה מבין ש-"אי אפשר להתווכח עם משוגעים", או עם "טפשים" או "אנשים לא ישרים", וזו גם שמה של המדיניות שאתה מגבש בעקבות התובנה אליה הגעת.
זה לא אומר שאנחנו מפסיקים את השימוש בדיונים או בוויכוחים, ככלים אסטרטגים, במקרים מסויימים. המשמעות היא למעשה שאנחנו מפסיקים לחשוב שאנחנו חייבים להתעכב, לעצור ולנסות לשכנע את כל מי שנעמד מולנו ואומר שהוא "לא מסכים". תכלס, אם יש לנו הרבה עבודת הסברה מלפנינו, למה לעצור אותה, ולא פשוט להתקדם לבנאדם הבא? למה אנחנו מחכים? אולי לאישור ממדינאים עקשנים שמותר לנו להתקדם רק אם נצליח לשכנע אותם? הם האויב שלנו, ראבק! כמה התחשבות אנחנו יכולים לגלות כלפיהם? מי הם חושבים שהם בכלל, שומרי הסף של אחשוורוש?
הרעיון מאחורי המדיניות החדשה שלנו, פוסט-ארגומנטליזם, הוא שאנחנו הולכים להגיע למטרה שלנו בדרך אחרת מאשר מאמצי שכנוע אינטלקטואליים וניסיון לרצות את האויב. כמו שאומרים, הכלבים נובחים והשיירה עוברת. אם אתה יודע שאתה צודק, פשוט תתנהג ככה, ותתקדם בכל הכוח עם התוכנית שלך.
עכשיו שאמרנו תוכניות, המשימה הבאה שלנו היא לא לשכנע כל מדינאי שהוא טועה, מחזיק בדעות סותרות, לא עקבי ביישום עקרונותיו, לא מבין את המשמעות של המילים בהן הוא משתמש, משתמש בשפה מעורפלת ובמונחים המשתמעים לכמה פנים, שהוא לא שפוי. אלא, המטרה היא לנטרל את ההשפעה של אותם מדינאים עקשנים - וספציפית אני מדבר על העובדה שמינרכיסטים ("ליברלים") גורמים למדינאים לתלות תקוות שווא ברעיון החולני של "שלטון". הם יכולים להאמין שהם הולכים לתקן את הממשלה, או שבזכותם כל הטוב בעולם קיים - אבל ההשפעה שלהם על שאר החברה תנוטרל.
זהו בדיוק כוחה של המדיניות החדשה שלנו - אנחנו מנטרלים את המונופול על ההיגיון, המציאות והמוסר של המינרכיסטים ומפקידים את הסמכות הזו בידינו. במובן הזה, פוסט-ארגומנטליזם זה תהליך מהפכני, זו תחילתה של מהפיכה אם תרצו לקרוא לזה כך. והאמת, הפעולה של לנטרל "סמכות" היא דבר טוב מאוד כאשר אותה "סמכות" הופכת לסוררת, מטופשת או עויינת. המדיניות החדשה שלנו זה לא לעשות מכך עניין גדול. כן, זה מהלך גס, ואין פה מקום לגינוני נימוסין מיותרים, או התנצלויות.
