אתם אולי מכירים מישהו שנהרג במהלך שירותו הצבאי, ואתם מתמלאים בזכרונות ועצב ביום הזה בשנה, ואולי אתם לא מכירים מישהו קרוב שמת, אבל מכבדים את אלו שהלכו מכוונות טובות לצבא ומתו, אתם אולי מלאים בצער על החיים שיכלו להיות להם, ובצער על הכאב שנשאר לקרובים של מי שהלך, ואם זה אכן המצב, אולי כדאי שתדלגו על הקטע הבא מאחר והרגשות עלולים לא לאפשר לכם לשקול את משמעות היום הזה באופן אובייקטיבי.
אני לא מאמין בפוליטיקה, ואני מאמין שכל מוות של בנאדם הוא משהו אישי, אין מוות שהוא פוליטי. יש אנשים שמתו בגלל החלטות של פוליטיקאים, אבל אין מוות שיש לו משמעות פוליטית. כל אחד הוא עולם ומלואו בשביל עצמו ואוהביו, כולם יודעים את זה, כולל פוליטיקאים. אתם מבינים, פוליטיקאים יודעים את זה והם תמיד מחפשים איך לסובב כל דבר לטובת האג'נדות שלהם. לאג'נדה הזו, אגב, קוראים
"אנחנו צריכים עוד בשר תותחים" או לחילופין
"אנחנו צריכים עוד ביריונים שכירים".
כמו רבים, גם אני הרבה שנים, כאשר יצא ככה, כאשר הייתי לבד בבית לא עמדתי בצפירה. אבל אם הייתי ברחוב, או חלילה בעבודה, ואז בכלל, לא לעמוד זה דבר שיכולות להיות לו השלכות מרחיקות לכת עד מאוד אפילו על הפרנסה... במקרים כאלו עמדתי כמו טמבל והרהרתי לעצמי, לא במשמעות של המוות הסתמי והאישי של חיילים פראירים, טובים יותר או פחות בתור בני אדם, לא בכאב של המשפחות והחברים שלהם, אלא במשמעות של המצב המביך והמרגיז בו אני צריך לעמוד כמו טמבל למשך דקה שתיים בין טמבלים אחרים שמרגישים כמוני.
לאחרים, כאלו שאיבדו את יקיריהם, לא מתאפשר לחשוב על הפולחן הזה באופן אובייקטיבי. רגע הצפירה הוא רגע השיא - הרגשות שולטים ברגע, צמרמורות, בחילות ושערות סומרות, זיכרונות שמחים ועצובים, וכל זה מתעצם בזכות ההשתתפות ההמונית, כולם ביחד, באותו יום, באותה דקה, אותה צפירה אפילו! כולם שומעים את אותו הדבר! ממש כולנו אחד. ואז זה נגמר, וכולם חוזרים לשגרה בתוך 5 שניות, כמו זומבים שהורדמו, מוחם נחטף, תוכנת מחדש ועכשיו הם התעוררו מהתהליך וחושבים ששום דבר לא השתנה. מחשבות מתחילות על איך עוד שנה עברה. כל מני מחשבות חסרות משמעות אך מתבקשות שכאלה.
לאחר הצפירה, מן הרגשה כזאת של שחרור, כמו אחרי אורגזמה, הרגשה של
"עד שנה הבאה אני לא צריך להתמודד עם הכאב הזה ולחשוב על המחשבות האלה". מן שחרור מהחוב שיש לנו כלפי אותם אנשים שהפסידו את חייהם בשביל הסיפורים והאמונות שלנו. כמו צעירים שקבעו "מי שלא שותה הוא נמושה, חנון, אפס, פחדן" ואז מישהו עשה תאונה ומת, וכולם יודעים שהוא מת בגלל האמונה הטיפשית הזו שהרגה אותו. כולנו החלטנו שצריך ללכת לצבא, ולציית לדרג הצבאי, שמציית לדרג הפוליטי, שמציית השד יודע למי או מה, ואז מישהו מת.
וזה ממש יפה מצידו שהלך להגן עלינו מפני פסיכופתים פרימיטיביים שרוצחים חיילים ולא חיילים כאחד, מתוך אמונה דומה שיש לציית לדרג הצבאי או דתי שבו הם מאמינים, או לאמונות הפרטיות והחולניות מאוד שלהם, אבל שוב, מוות של כל אדם הוא דבר אישי ולא פוליטי. אדם שבחר למות בכבוד וחירף את נפשו למען הגנה על רבים הוא אדם מכובד שמת מוות מכובד, אך עדיין אישי. יש הרבה אנשים שעשו דברים שכאלה, אבל העניין פה הוא אחר לחלוטין. העניין פה הא הצבא, ולא מעשי הגבורה, או המוות הסתמי כמו אצל הרבה חיילים שהתגייסו כי כולם מתגייסים, ונהרגו כי מישהו החליט לרצוח אותם.
בעיני הצפצוף הזה איבד כל משמעות סובייקטיבית שאי פעם הענקתי לו, והוא נשמע לי כמו רעש סתמי של איזו מכונה חסרת תועלת. אני לא מכיר בשום ערך או חשיבות בו או בתגובה הרגשית והפבלובית אצל אלו שעבורם זה עדיין מסמל משהו. התוצאה של הצפצוף הזה היא רגשות מוצפים, והציבור מפתח היפר-רגישות לנכות הרגשית של כל מי שמתרגש מהצפצוף הזה, והשיח משתנה והצנזורה העצמית נכנסת לפעולה, וגם ההרגשה של קורבן שמחפש משמעות איפה שאין. ואין לי שום כבוד לפולחן הזה, וזה לא קשור לשאלה האם יש לי כבוד לאנשים שלא היכרתי, כנראה שלא הייתי אוהב וכנראה שלא היו עושים למעני כלום.
אז יום אחד קיבלת מכתב מהממשלה, או יותר נכון, איזה טמבל שלח לך מכתב כי אמרו לו לעשות כך, ובמכתב היה כתוב שאתה צריך להתייצב בלש-כת הגיוס, או שהם יבואו לתפוס אותך כמו חיית טרף ויכלאו אותך בכלוב. וכולם הולכים לצבא וכולם עומדים בצפירה, אז הלכת לצבא וצייתת למפקד שציית למפקד שציית למפקד שציי לפוליטיקאי שציית השד יודע למי. ויום אחד איזה פסיכי פרימיטיב החליט להרוג אנשים, ומתת. עצוב מאוד, אבל פולחן הצפצוף והעמידה לא קשור אליך, המוות שלך הוא שלך כמו שהחיים שלך הם שלך. תעשה איתם מה שאתה רוצה, ותן לי לעשות עם שלי מה שאני רוצה.
