אחת מדרכי הפעולה של פרויקט אין מדינה בכל מקום בעולם בו אנחנו פועלים, היא לאתגר את הרעיון של "מדינה" במסגרת של הליכים ביורוקרטיים ומשפטיים. לא מעט אנשים מרימים גבה וחושבים שאנחנו סתם מרגיזים את השופטים, חלקם לא מאמינים שזה יכול להביא לצמצום נזקים, וחלקם סבור שאין בכך שום ערך חברתי. אז מבלי להיכנס תחילה לעניין צמצום הנזקים, עניין חשוב מאוד וגדול בפני עצמו ולקראת סוף המאמר אולי תבינו גם אותו,
תרשו לי להראות לכם בכמה מילים את הערך החברתי של לא להיכנע, לשלם ולציית לפושעים הממוסדים, באופן אוטומטי וללא שום התנגדות או מחאה.
בעתיד, כאשר כל הטירוף המדינאי הזה יסתיים, אנשים יתחילו לשאול את השוטרים והסוהרים, ואת הפקידים, ואת התובעים ואת השופטים שמשלחים אותם לפגוע בנו "למה עשיתם את זה? כלומר, למה לא פתחתם את הרעיון המדינאי מחדש לדיון מפעם לפעם? מדוע המשכתם להתייחס אלינו כאל עבדים אפילו בשנת 2016, ולא בחנתם את הרעיון הזה של "מדינה" מחדש?" ואני בטוח שאני יודע מה תהיה התשובה שלהם. היא תהיה משהו כמו "המממ… האמת אף אחד לא חשב על זה, כולם האמינו בזה, המשפחה, החברים, בטלוויזיה, בעבודה, בלימודים המורים והתלמידים, הקולגות האמינו בזה, אפילו עורכי הדין של הנאשמים וכל הנאשמים בעצמם האמינו שאנחנו מייצגים את המדינה כאשר אנחנו מפעילים תוקפנות אלימה ואיומים במסגרת מה שקראנו לו 'העבודה שלנו' בזמנו."
קו ההגנה הזה של "כולם חשבו ככה ואף אחד לא הציע אפילו אחרת" עלול להיות קו הגנה טוב בעבור הפושעים הללו. אחרי הכל, איך אפשר להאשים מישהו בהחזקה, כליאה ואלימות כנגד עבדים, כאשר כל העולם כולל העבדים בעצמם האמינו שקיומו של מוסד העבדות היא הדרך היחידה לאנושות להמשיך להתקיים?
אז עכשיו כשיש את אייל, ועופר, ורותי, ומתן, ועוד חברים שהצטרפו ומצטרפים, ואת כל מאות הפעילים מסביב לעולם, ואנחנו לא מצייתים וסותמים אלא מביעים מחאה, ודורשים לפתוח את הדיון ולבחון את הרעיון הזה מחדש. אחרי הכל, עברו רק כמה מאות שנים והאנושות קצת התקדמה, קצת, שווה לבדוק שוב. ואנחנו עושים את זה גם אך לא רק בזירות ציבוריות כמו בתקשורת, אלא גם כאשר הכפייה והאיומים מופעלים כנגדנו על ידי אנשים שטוענים שהם מייצגים את המדינה. אנחנו דורשים שהראיות לקיומה של המדינה יוצגו, שהראיות שיש להם סמכות לכפות עלינו את הדעות שלהם יוצגו, ועכשיו יש פרוטוקולים רשמיים בהם מופיעים שמות של שופטים רבים (כולל שני נשיאי בימה"ש העליון בישראל), ושמות של תובעים ושל שוטרים, שבפה מלא משקרים, מתחמקים, מאיימים ומשתיקים אותנו, עכשיו יש לנו ראיות לכך שהאנשים האלו לא פעלו בתמימות של רוח התקופה, שהם פשוט לא חשבו שאולי הם טועים.
מישהו שחושב שהוא צודק לא נלחם באופן כל כך נואש על מנת להתחמק מבחינה מחדש (או לראשונה) של הרעיונות שלו. בעקבות הפעילות שלנו, פוליטיקאים ובירוקרטים לא יוכלו בעתיד להשתמש בקו ההגנה של "כולם חשבו ככה". ואיך זה עוזר לנו כיום? זה עוזר כי ככל שיותר אנשים יעשו את מה שאנחנו עושים, פוליטיקאים ובעיקר משרתיהם הביורוקרטים והבריונים השכירים יתחילו להבין שבעתיד זה לא יראה טוב, ושבעקבות הפעילות שלנו, השמות שלנו מופיעים על דפים שישמרו לנצח. דפים שילכו יום אחד למוזאון, ויכתימו לנצח את השם שלהם. אם שופטים, תובעים ושוטרים ידעו שכבר היום נאספות ראיות כנגדם, ושבעתיד הם עלולים להיענש בעקבות הראיות האלו, זה עשוי לגרום להם להתנהג כבר היום אחרת. זה אולי לא יגרום להם מיד, ביום אחד להתפטר ולשחרר את כל האסירים החפים מפשע שממלאים את הכלובים הנוראיים שלהם, אבל זה בהחלט עשוי להביא אותם לזכות את האנשים שכבר היום מעזים לאתגר את הרעיון הגרוע ביותר בכל הזמנים, להקל ביחס כלפי האנשים שאוספים כנגדם ראיות. לא סתם כנגד הרעיון, אלא אישית כנגד האנשים שמפעילים בריונות וסחטנות בשם הרעיון.
הבריונים ומשלחיהם נהנים כיום הן באופן חומרי מהשלל שהם בוזזים מאיתנו, הן באופן רוחני מסיפוק היצר החולני שלהם לשליטה ושכרון כוח, והן באופן מוסרי מניפוח המורל על ידי עבדים שלא מעזים לומר "אני לא העבד שלך". הם מסוגלים לאיים, להתעלל, להתנשא ולהתעלם מאיתנו, הקורבנות שלהם, מאחר ואין למעשים שלהם שום השלכות מבחינת החברה. השינוי צריך לבוא מתישהו, וממישהו. זה כנראה לא יקרה ביום אחד, שכל החברה כולה תתהפך ותתחיל לשאול שאלות ולהפנות אצבע מאשימה. לכן צריך שמישהו יתחיל את התהליך החברתי הזה של ביטול מוסד העבדות המודרנית, ביטול הממשלות.
זה משהו אחד (וזה דבר חשוב מאוד) לדבר על כך בכל זירה ציבורית אפשרית, לשפוט את הרעיון של ממשלה באינטרנט, ברדיו, בעיתון, בטלוויזיה וגם ברחוב, אבל זה חשוב מאוד גם לשפוט לא רק את הרעיון אלא גם את המבצעים. כאש באו פעילי התנועה לביטול העבדות לשחרר את העבדים השחורים לפני 400 שנים, הם לא רק נלחמו ברעיון של עבדות אלא גם באדוני העבדים בעצמם. הגיע הזמן להתחיל להפנות אצבעות מאשימות, ובכדי שזה יהיה ראוי צריך לדרוש קודם לכן את הדיון הכנה והבחינה מחדש של הרעיון. רק כאשר הביורוקרטים מסרבים לעשות כן, אנחנו יכולים בצדק מוחלט לומר שהם ידעו מה שהם עושים, ידעו שהם לא יותר מחברים בכנופיית פשע אלימה. הפעילות שלנו לא רק מצליחה לפעמים לגרום להם לסגת ולוותר, אלא גם גורמת להם לחשוב שוב על הדרך בה הם מתייחסים לכולם.
תרשו לי להראות לכם בכמה מילים את הערך החברתי של לא להיכנע, לשלם ולציית לפושעים הממוסדים, באופן אוטומטי וללא שום התנגדות או מחאה.
בעתיד, כאשר כל הטירוף המדינאי הזה יסתיים, אנשים יתחילו לשאול את השוטרים והסוהרים, ואת הפקידים, ואת התובעים ואת השופטים שמשלחים אותם לפגוע בנו "למה עשיתם את זה? כלומר, למה לא פתחתם את הרעיון המדינאי מחדש לדיון מפעם לפעם? מדוע המשכתם להתייחס אלינו כאל עבדים אפילו בשנת 2016, ולא בחנתם את הרעיון הזה של "מדינה" מחדש?" ואני בטוח שאני יודע מה תהיה התשובה שלהם. היא תהיה משהו כמו "המממ… האמת אף אחד לא חשב על זה, כולם האמינו בזה, המשפחה, החברים, בטלוויזיה, בעבודה, בלימודים המורים והתלמידים, הקולגות האמינו בזה, אפילו עורכי הדין של הנאשמים וכל הנאשמים בעצמם האמינו שאנחנו מייצגים את המדינה כאשר אנחנו מפעילים תוקפנות אלימה ואיומים במסגרת מה שקראנו לו 'העבודה שלנו' בזמנו."
קו ההגנה הזה של "כולם חשבו ככה ואף אחד לא הציע אפילו אחרת" עלול להיות קו הגנה טוב בעבור הפושעים הללו. אחרי הכל, איך אפשר להאשים מישהו בהחזקה, כליאה ואלימות כנגד עבדים, כאשר כל העולם כולל העבדים בעצמם האמינו שקיומו של מוסד העבדות היא הדרך היחידה לאנושות להמשיך להתקיים?
אז עכשיו כשיש את אייל, ועופר, ורותי, ומתן, ועוד חברים שהצטרפו ומצטרפים, ואת כל מאות הפעילים מסביב לעולם, ואנחנו לא מצייתים וסותמים אלא מביעים מחאה, ודורשים לפתוח את הדיון ולבחון את הרעיון הזה מחדש. אחרי הכל, עברו רק כמה מאות שנים והאנושות קצת התקדמה, קצת, שווה לבדוק שוב. ואנחנו עושים את זה גם אך לא רק בזירות ציבוריות כמו בתקשורת, אלא גם כאשר הכפייה והאיומים מופעלים כנגדנו על ידי אנשים שטוענים שהם מייצגים את המדינה. אנחנו דורשים שהראיות לקיומה של המדינה יוצגו, שהראיות שיש להם סמכות לכפות עלינו את הדעות שלהם יוצגו, ועכשיו יש פרוטוקולים רשמיים בהם מופיעים שמות של שופטים רבים (כולל שני נשיאי בימה"ש העליון בישראל), ושמות של תובעים ושל שוטרים, שבפה מלא משקרים, מתחמקים, מאיימים ומשתיקים אותנו, עכשיו יש לנו ראיות לכך שהאנשים האלו לא פעלו בתמימות של רוח התקופה, שהם פשוט לא חשבו שאולי הם טועים.
מישהו שחושב שהוא צודק לא נלחם באופן כל כך נואש על מנת להתחמק מבחינה מחדש (או לראשונה) של הרעיונות שלו. בעקבות הפעילות שלנו, פוליטיקאים ובירוקרטים לא יוכלו בעתיד להשתמש בקו ההגנה של "כולם חשבו ככה". ואיך זה עוזר לנו כיום? זה עוזר כי ככל שיותר אנשים יעשו את מה שאנחנו עושים, פוליטיקאים ובעיקר משרתיהם הביורוקרטים והבריונים השכירים יתחילו להבין שבעתיד זה לא יראה טוב, ושבעקבות הפעילות שלנו, השמות שלנו מופיעים על דפים שישמרו לנצח. דפים שילכו יום אחד למוזאון, ויכתימו לנצח את השם שלהם. אם שופטים, תובעים ושוטרים ידעו שכבר היום נאספות ראיות כנגדם, ושבעתיד הם עלולים להיענש בעקבות הראיות האלו, זה עשוי לגרום להם להתנהג כבר היום אחרת. זה אולי לא יגרום להם מיד, ביום אחד להתפטר ולשחרר את כל האסירים החפים מפשע שממלאים את הכלובים הנוראיים שלהם, אבל זה בהחלט עשוי להביא אותם לזכות את האנשים שכבר היום מעזים לאתגר את הרעיון הגרוע ביותר בכל הזמנים, להקל ביחס כלפי האנשים שאוספים כנגדם ראיות. לא סתם כנגד הרעיון, אלא אישית כנגד האנשים שמפעילים בריונות וסחטנות בשם הרעיון.
הבריונים ומשלחיהם נהנים כיום הן באופן חומרי מהשלל שהם בוזזים מאיתנו, הן באופן רוחני מסיפוק היצר החולני שלהם לשליטה ושכרון כוח, והן באופן מוסרי מניפוח המורל על ידי עבדים שלא מעזים לומר "אני לא העבד שלך". הם מסוגלים לאיים, להתעלל, להתנשא ולהתעלם מאיתנו, הקורבנות שלהם, מאחר ואין למעשים שלהם שום השלכות מבחינת החברה. השינוי צריך לבוא מתישהו, וממישהו. זה כנראה לא יקרה ביום אחד, שכל החברה כולה תתהפך ותתחיל לשאול שאלות ולהפנות אצבע מאשימה. לכן צריך שמישהו יתחיל את התהליך החברתי הזה של ביטול מוסד העבדות המודרנית, ביטול הממשלות.
זה משהו אחד (וזה דבר חשוב מאוד) לדבר על כך בכל זירה ציבורית אפשרית, לשפוט את הרעיון של ממשלה באינטרנט, ברדיו, בעיתון, בטלוויזיה וגם ברחוב, אבל זה חשוב מאוד גם לשפוט לא רק את הרעיון אלא גם את המבצעים. כאש באו פעילי התנועה לביטול העבדות לשחרר את העבדים השחורים לפני 400 שנים, הם לא רק נלחמו ברעיון של עבדות אלא גם באדוני העבדים בעצמם. הגיע הזמן להתחיל להפנות אצבעות מאשימות, ובכדי שזה יהיה ראוי צריך לדרוש קודם לכן את הדיון הכנה והבחינה מחדש של הרעיון. רק כאשר הביורוקרטים מסרבים לעשות כן, אנחנו יכולים בצדק מוחלט לומר שהם ידעו מה שהם עושים, ידעו שהם לא יותר מחברים בכנופיית פשע אלימה. הפעילות שלנו לא רק מצליחה לפעמים לגרום להם לסגת ולוותר, אלא גם גורמת להם לחשוב שוב על הדרך בה הם מתייחסים לכולם.
